Middle East Modern History
Register
Advertisement

www.student.co.il/meast

Levy, Milka - New evidence- Samaria


מעדויות מתקופת צלאח אל דין( מאה 12), ניכר כ י בעת הגעתו לפלסטין זו כבר הייתה מוסלמית. השומרונים, שהיוו רוב האוכלוסייה באזור שכם החל מימי בית שני, נמצאו במיעוט אל מול המוסלמים. כבר מן המאה התשיעית ניתן להיווכח על פי כתבי אל יעקובי כי האוכלוסייה הנה הטרוגנית ומכילה ערבים, לא ערבים, ושומרונים. כך עולה גם מעדויות נוספות אותם מביא המחברת וביניהם, שליחו של אל מאמון במאה התשיעית שמודיע כי באזור אוכלוסייה מוסלמית רבה.

לאור ההוכחות הרבות לקיומן של התיישבויות מוסלמיות רבות בשומרון, המחבר מעלה השאלה לאן נעלמו השומרונים? אפשרות אחת, כאשר בזמן הפלישה המוסלמית, נטשו רוב השומרונים את יישוביהם מרצון והיגרו למקומות אחרים. כך את מקומם בשומרון מילאו הפולשים המוסלמים.

אך טענה זו לא מבוססת דיו. אמנם כוחם וגודלם של השומרונים הצטמצמו לאחר המרידות בביזנטים אך וודאי שלא חוסלו כליל. על פי עדויות( אל באלדורי), היו קיימים יישובים שומרוניים רבים בשומרון ואף ביהודה, מה עוד שבתקופת האומיים ניכר כי אורח חייהם לא נפגע קשות ורק עם שלטון העבאסים הורע מצבם. מכאן, כי המוסלמים לא נכנסו לוואקום טריטוריאלי.

בנוסף, מוכיחה המחברת, כי עם פלישת הערבים לא היגרו השומרונים בשומרון אלא רק באזור החוף. המחברת מציגה חוקרים הטוענים כי השומרונים היגרו אך מבקשת לסתור אותם ולהוכיח כי לא ניכרה בתקופה זו הגירה שומרונית משמעותית.

היא מבקשת להציג את תהליך האיסלאמיזציה באזור כתהליך בעל שני שלבים: אמנם הייתה חדירה של השבטים הערביים לאזור והתיישבותם בו, אך גם החל תהליך גיור מהיר ואינטנסיבי של השומרונים לאיסלאם. המחברת מציינת כי לא היו בפלסטין ערי אמצאר כבמצרין ועיראק, וכך היו שבטים ערביים שקיבלו עליהם עול האיסלאם, וכאלו שחדרו לאזור כמוסלמים. בדיון זה, ההנחה היא שבעת חדירת צלאח אל דין האוכלוסייה ברובה כבר מוסלמית, אך המחברת מבקשת להראות כי ישנם מלומדים הטוענים כי רוב האוכלוסייה בתקופה זו הנם בני אהל אל ד'ימה, ותהליך האיסלאמיזציה מילא מקום רק בתקופת הממלוכים.

המחברת טוענת כי מלבד מקרי התאסלמות בודדים של נוצריי פלסטין, לא חלה ההתאסלמות משמעותית בקרבם. עם זאת, היא טוענת כי תחילת הכיבוש הערבי במאה השביעית, קיבלו עליהם הנוצרים את השפה והתרבות הערביים אך לא את דת האיסלאם. היא מסתמכת בטענה זו על אל מוקאדאסי, ואבן אל ערבי מן המאה ה 11 שטענו כי הרוב בפלסטין הנו נוצרי.

אף שטוענת כי המקורות הנוצריים אינם מהימנים על שום היותם נאמנים לקהילתם מאז ולתמיד, דעת המחברת כי אין עדות להתאסלמות רבה בקרב הנוצרים בתקופת הכיבושים של המאה השביעית.

בנוגע לאוכלוסייה היהודית, שואבת המחברת את מקורותיה מן מסמכי הגניזה של מאה 11-12. ע"פ מקורות אלו, גורסת המחברת כי היה אירוע משמעותי במיוחד בו לקחו היהודים והנוצרים חלק בתהליך התאסלמות בולט- הרדיפה של החליפה אל חכים הפאטימי( שהחולי נפש חשבו שהוא אלוהים) במאה ה 11.

מלבד זאת, טוענת המחברת היו רק מקרי גיור בודדים ושל יחידים ולא קיבוציים ומשמעותיים. לעומת עדויות אלו, ניתן להיווכח כי בנוגע לשומרונים ישנן עדיות רבות המוכיחות התאסלמות

קיבוצית, כבר במאה השביעית בשונה מבני אהל אל ד'ימה.

כמו בכל הנושאים הקשורים לשומרונים, המחברת נעזרת בכרוניקה שומרונית בשם קונטיניואטיו, הידועה כדברי הימים השומרוניים. אחד בשם וילמר המשיך את עבודת אבו אל פאתיח עד לתקופת הארון אל רשיד. החיסרון במקורות לנושא מתקופה זו (מאה 7), מעלים את ערך הכרוניקה. ע"פ זו, הקהילה השומרונית הגדולה נפגעה בעיקר עקב המרידות השומרוניות בביזנטים(452-556). פגיעה זו, שהביאה לחורבן מקדשיהם ומערכותיהם החברתיות-כלכליות, הביאה לקבלת הפנים החיובית לה זכו המוסלמים. ניכר כי עם הכיבושים ולאחר מכן תקופת האומיים, היחס לבני הד'ימה היה חיובי ביותר. בלאדורי מציין כי השומרונים אף שימשו כמרגלים למען הערבים וזכו להפחתה במיסים.

אך המצב החל להשתנות עם שלטון העבאסים, אח"כ הטולונים, אחשידים, שפגעו בשומרונים. סדרת אירועים אשר הביאו בתקופה זו להתאסלמות המסיבית בעיקר של השומרונים.

מקרה ראשון: 830, מלחמת אל מאמין ואל מאמון ( האחים המפגרים), פגעה בכל האימפריה, בליווי מרידות מקומיות שהוסיפו לאנרכיה. אל מאמון ואחיו המושל באזור- אל מועתצם( ההוא עם הממלוכים), הצליחו להשכין סדר זמני, אך מורד בשם אל פיראסה החזיר האנרכיה, ודרש את המרת דתם של השומרונים. הוא נודע כשליט אכזר באזור שביקש התאסלמות השומרונים ביד קשה. כך שלמרות ניסיון הממשל המרכזי לשמור על נתיני אהל אל ד'ימה, חלה ההתאסלמות הראשונה.

המקרה השני בו נודעה התאסלמות רבתי, הוא בתקופת אל מועתצם, בו מורדים נוספים דרשו התאסלמות השומרונים ושאר אהל אל די'מה, ואלו הסכימו בעיקר משום עול הג'יזה.

מכאן, שלרוב התגיירו משיקולים כלכליים. אך בתקופת אל מותעוקיל המקרה שונה: מחסור חמוק במזון, עליית מחירים, ומיתון. אלו חייבו הסרת עול הג'יזה בכדי להתקיים.

מקרה אחר, קונפליקט בהנהגה השומרונית לאחר מות המנהיג, הביא להתערבות הממשל, שלרוב

לא התערב בנעשה בקהילה, אך היה בעל סמכות וכוח. התערבותו הביאה להתנגדות רבה בקרב רבים בקהילה, וכעונש הוחמרו הגזירות הכלכליות.

מקרים אלו הביאו להתאסלמות רבה בקרב השומרונים. בשונה מאיבן פיראסה, במקרים אלו לא הייתה התאסלמות בכוח אלא עקב המצב בו שרויה הקהילה. שלושת המקרים הללו התרחשו כולם בטווח 30 שנה, והמחברת מציעה כזהו חלק מתהליך רב שנים.

וכך ניתוח המקרים מעלה מספר גורמים להתאסלמות: גיור בכוח כמו אצל שליטים מקומיים כאיבן פיראסה ואל חאכים, למרות שאלו מנוגדים לחוק האיסלאם. גורמים כלכליים, כבתקופת אל מאמון ואל מותעוקיל. עליית הג'יזה ומיתון כלכלי. ענישה ומיסוי כלפי הקהילה מצד השלטון- איבן טולון.

לפי המחברת, מס הג'יזה, אשר אולי נסבל תחת תנאים רגילים, אך בימי משבר היווה גורם מרכזי

להתאסלמות. בנוסף, אין עדויות על פעילות מיסיונרית.

באשר ליהודים ולנוצרים, טוענת כי יחס דומה הופנה גם אליהם, אך אלו עמד ובלחץ הכלכלי. מעיון בגניזה עולה כי לא הייתה התאסלמות משמעותי משום שכנראה הקהילות הנוצריות והיהודיות היו סולידריות יותר, גדולות יותר, ובעלות מערכות כלכליות-חברתיות שונות אשר אפשרו להן להתמודד עם לחצים מסוג אלו, בשונה מהשומרונים שהיוו קבוצה קטנה וחלשה בתחילת תקופה זו.

כך, בעת הגעת צלאח אל ד ין, היה רוב מוסלמי בשומרון. חולשת השומרונים עם הגעת המוסלמים הראשונים, נבעה ממערכת כלכלית חברתית חלשה, בעקבות המרידות במאות 5-6 בביזנטים. וכך נותרה הקהילה השומרונית קטנה וחלשה אל מול יישוב הולך ומתפתח של מוסלמים בשומרון החל מן המאה השביעית.


www.student.co.il/meast

Advertisement