The Construction of the Ottoman State Cemal Kafadar
עלייתו של עוסמאן לשלטון על העות'מאנים (ונהייה Beğ - שליט) לא הייתה מקרית: הוא חיכה לרגע הנכון ולמצב הנכון על מנת לתבוע את שלטונו ← Hurūc (حُرُوج)– "יציאה החוצה" – המילה לתיאור תביעת שלטון. המדד לתוקפה של תביעת שלטון שכזו הוא: אתה תצליח רק אם יש לך תמיכה אלוהית ואם הצלחת, זהו סימן כי יש לך את תמיכת האל.
עם תביעתם את השלטון, העות'מאנים נכנסו למאבק עם יריבים מוסלמים ונוצרים. תפיסתם את השלטון לא הייתה ברורה מאליה, וגם אם כן, מדוע דווקא הם הצליחו לתפוס את השלטון באופן כה בלעדי וכה גורף, כולל חיסול הממלכה הביזנטית כליל?
לטענת Kafadar, הע'אזה, כמו גם שבטיות אינם נחלתם הבלעדית של העות'מאנים ולמעשה כל דבר שנתפס כאופייני-עות'מאני יכול להיות אופייני גם לאחרים ← לכן בדיקת העלייה העות'מאנית צריכה להיות זהירה ויחסית. בנוסף, הבדיקה של גורמי ההצלחה צריכה להיות הדרגתית ולהתייחס לשלבים השונים בהתפתחות העות'מאנית (הפיכה משבט לע'אזים, עלייה לשלטון, התעצמות והפיכה לאימפריה). לדעת Kafadar, הרעיון של הע'אזה היה נכון בכל תקופות ההתפתחות של העות'מאנים, בצורה שונה בכל תקופה, כמו שגם אמונתם השיתופית (“inclusivism”) מעולם לא נזנחה ורק קיבלה צורות חדשות ברוח התקופה. ניתן להגדיר את העות'מאנים כקבוצה של חיילים שהציגו עצמם כמייצגי האידיאלים הע'אזים וקשורים לבית עוסמאן. Kafadar מנסה להציג את עליית העות'מאנים כתהליך מתמשך ולא כקשר פשוט של סיבה ותוצאה. מעבר למיקומם המיוחד, בזמן ובמקום, של העות'מאנים, הם גם דאגו שהנסיבות "ישחקו" לידיהם והיו פיקחים מספיק על-מנת למנוע מהשליטה באזורים שבשליטתם לחמוק (דוגמה לכך היא מינוי מושלים יחידים בפרובינציות ולא שליטים רבים). בנוסף, העות'מאנים היו המוסלמים הראשונים שתמרנו בהצלחה ברשת של בריתות פוליטיות וידעו לשמור את כוחם השלטוני-ריכוזי ובמקביל את כוחם הצבאי-הכובש.
ההתחקות אחר השורשים העות'מאניים: 1.יש לעמוד על הסיפור ההיסטורי של הגעת העות'מאנים לאנטוליה ובעזרתו לגלות אילו קשרים היו להם לפני-כן ומה היה יחסם בעבר כלפי מוסלמים, נוצרים ועוד. 2.יש לעמוד על הקישור לענף ה-Qayi בשבט Oğhuz האסייתי המפואר ← ע" אחמדי וכתבים אחרים בני זמנו, אין שום אינדיקציה לקשר זה, ואף ישנן טענות כי ענף Qayi איננו ענף מפואר ואינו מצדיק זיוף! 3.לגבי האבות המייסדים, Ertoğrul ו-Ede Bali, לטענת Kafadar יש כנראה בסיס היסטורי להאמין כי הם והמעשים המיוחסים להם אכן מהימנים! אם זאת הוא מסייג ואומר כי ישנם מקורות הטוענים כי הע'אזה המיוחסת לאבות אלו היא לא מוצדקת והדור שלהם היה כנראה פסיבי מבחינה פוליטית וצבאית. 4.עוסמאן הוא "האב המייסד" המקורי והוא זה שקבע את המדיניות העות'מאנית המיתולוגית. אנחנו איננו יודעים מה היה הכינוי שהיה מקובל לפני "עות'מאנים" בעבור השבטים הטורקיים הללו. ע"פ מקורות מן המאה ה-19 ייתכן כי השם המקובל היה Karakeçili – "העז השחורה", אך שם זה לא שרד הלאה. 5.סביר כי החלפת הכינוי החילוני בכינוי הדתי-ע'אזי נעשתה בימי עוסמאן, למרות שידוע כי המושג הע'אזי היה ידוע עוד בימי Ertoğrul. עם זאת בימיהם הראשונים, העות'מאנים לחמו בעיקר מלחמות-טריטוריה עם שבטים מוסלמים אחרים באזור (הגרמיאנים – Germiyans) והכינוי הע'אזי לא הסתדר עם זה. Kafadar עומד על מקור השם עוסמאן כשם טורקי, שיכול לרמז לנו על שורשים לא-מוסלמיים של השושלת, אבל הגלגולים הרבים שעבר השם (שיכול להיות טורקי, ערבי או פגאני) וחוסר העקביות לגביו במקורות, מקשים את ההתחקות אחר שורשיו. Kafadar מציין כי אם עוסמאן נולד בשם אחר ושינה מאוחר יותר את שמו לשם ערבי, יש בכך כדי ללמד על ההגדרה העצמית החדשה של השושלת החדשה כדתית-ע'אזית. האופי של ה-Beğlik העות'מאני בראשיתו הוא מפוזר – הכוח היה מפוזר ביחידות-שלטון קטנות כמו כפרים, שבטים-נודדים ואפילו מסדרי-דרווישים, והם שקבעו את המדיניות בתחומם. חלוקת הסמכויות באנטוליה: השלטון באנטוליה היה מבוזר ומחולק ליחידות משנה רבות. אין זה אומר כי לשלטונות המרכזיים (עות'מאניים, ביזנטיים, סלג'וקים או מונגולים) לא הייתה דריסת-רגל באזורי-הספר. גם אם נוכחותם שם לא הייתה מיידית ויומיומית, היה להם הכוח להשפיע מבחוץ בעצם כוחם והלגיטימציה שלהם. הכוחות המשפיעים באנטוליה של המאה ה-13: האילח'אנים המונגולים, הסלג'וקים, הממלוכּים (בעיקר בדרום!), נסיכויות סלג'וקיות מקומיות (ששאפו לתפוס את השלטון לאחר התבססותן), מלכים מקומיים של שבטים-נודדים תחת חסות מונגולית, קדושים-דתיים ומאמיניהם. כל אלו מראים לנו שהעות'מאנים לא היו בואקום אלא באזור תוסס ופעיל מבחינה מדינית. בנוסף לכל אלו היו גם הביזנטים שעוד היו כוח בעל-השפעה בקרב המוסלמים והנוצרים. כלל כוחות אלו לא היו נוכחים בכל מקום בכל עת, וגורמי הזמן והאינטרסים היו משפיעים מאוד עבורם. עוסמאן ידע לפעול בחכמה באזור מלא אינטרסים ותמרונים פוליטיים של כוחות משפיעים רבים. הוא האמין בשימור יחסי-ידידות מזויפים עם שכניו על-מנת שממלכתו תשרוד ותשגשג, ולא האמין בחיסול כלל השכנים. מתוך כך שמר על יחסי שכנות ומסחר גם עם שכניו הנוצרים "הכופרים". עוסמאן כרת בריתות של כבוד ועיגן בנם סעיפים המתירים לו לשבור אותן במקרים מסוימים. אין זה אומר שבמקרה של הפרת בריתות, הקשרים בין המדינות לא המשיכו להתקיים! ישנן אף עדויות לכך שעוסמאן שאף לצרף כמה שיותר חיילים לצבאו ולכבוש בכך כמה שיותר שטחים. מעצם כך, הוא צירף לצבאו גם מנהיגים מקומיים (מביתיניה) שלא הי, לפחות בתחילת דרכם, מוסלמיים. עדויות לכך נמצאות עוד בימיה המוקדמים של המדינה העות'מאנית ודבר זה אף עורר זעם בקרב ע'אזים שלחמו בצבאו של עוסמאן. עוסמאן נקשר בבריתות ובנישואין עם קבוצות שונות באנטוליה, מוסלמיות וכאלו שהתאסלמו מאוחר יותר: נוצרים מקומיים, טטארים-מונגולים, דרווישים ובני קבוצות-כוח שונות אחרות. עוסמאן ידע לנצל את חוסר התמיכה שלה זוכים הביזנטים מן הנוצרים באנטוליה והצליח לגייס לשורותיו נוצרים שסייעו לו במלחמותיו. בכך עוסמאן למעשה הצליח במקומות שבהם מנהיגים קודמים לו וממלכות אחרות לא הצליחו! בעשורים הראשונים של המאה ה-14 עדיין לא היו העות'מאנים הממלכה החזקה באנטוליה, אך בשנות 1320, הם היו חזקים מספיק מבחינה מדינית וצבאית ע"מ לטבוע מטבעות משלהם, להחזיק עיר חשובה כבּוּרסה, אך חשוב מכל – לשרוד את מות עוסמאן בראיית הירושה. העות'מאנים לא נפלו למלחמות ירושה והמעבר בין הדורות התבצע באופן חלק. בכך היה כוחם כנגד המונגולים, סלג'וקים וכו'... העות'מאנים עמדו במספר מרידות-פנימיות ולחצים חיצוניים במאה ה-14 ויצאו מהם מחוזקים. לאחר מכן עברו לשיטה שבה הצבא הנו צבא-עבדים הנאמן ישירות לסולטאן ופיתחו שיטה-שלטונית ייחודית להם. הייחוד שלהם היה בישיבתם במקום ובזניחת הנדודים, ויותר מכך, בכריתת בריתות מזדמנות ע"פ אינטרסים מקומיים עם כוחות מתחלפים באזור. המקופחים הגדולים מהתעצמות העות'מאנים היו לוחמי-הסְפַר שהרגישו מרוחקים מהתרבות המתהווה אצל העות'מאנים ולא די היה בכך, העות'מאנים גם השתלטו על אזורים שאלו כבשו באופן עצמאי והטילו מסים על העבדים שהיו שלל המלחמה החשוב ביותר של הלוחמים הע'אזים. בתקופת מוראד נעשה תיחום של המנהל, הצבא ושאר התחומים. מבחינה זו הייתה פריצת-דרך, שכן מוראד היה זה שהחל את הפרדתה של האליטה השלטונית משאר החברה. הישג נוסף שלו, היה המלכת לוחמים מקומיים באזורי-ספר, והם היו אלו שדאגו מתוך אינטרסים שלהם למחוז שלהם. כיבוש קונסטנטינופול והפיכתה לבירה היה שלב אחרון בדחיקת הע'אזה והלוחמים הע'אזים לשוליים. הייתה בכך מעין חותמת שסימנה את התהליך החברתי-עירוני שעברו העות'מאנים תוך כדי התעצמותם. Kafadar דן בע'אזים באנטוליה שהיו קבוצה חברתית מוגדרת. הם לא היו יצירי-דמיון או לוחמים עיקשים במורדים, אלא היו חלק מקואליציה חזקה שהלכה ונתגבשה באנטוליה ולבסוף הייתה כה חזקה עד כי "בלעה" את מרבית שכנותיה. כחלק מתהליך האימפריאליזם וההתעצמות שעברו העות'מאנים, התפתחה מתוכם ישות פוליטית אימפריאלית תחת בית עוסמאן והיא השאירה את הע'אזים בחוץ, למרות שהייתה פעם, בראשית דרכה, חלק מהם.