The Origins of Arab Nationalism
C. Ernest Dawn (pp. 3-30)
• הגישה שהייתה מקובלת משך שנים במחקר טענה כי רק אחרי המפגש עם המערב ועם רעיונותיו, התעוררה התנועה הלאומית הערבית, שעוכבה משך שנים רבות ע"י דת האסלאם או ע"י הטורקים. ע"פ תפיסה זו, תקומת הלאומיות הערבית הייתה מבשרת ההתעוררות הערבית וקבלה של החילוניות והמדע המערבי על-ידם. עם זאת התנועה הלאומית הערבית התפתחה בעיקר אצל הערבים הנוצרים בלבנון בהשפעת ג'ורג' אנטוניוס, שהיו למעשה הבורגנות היחידה בעולם הערבי באותה תקופה. המוסלמים שחיפשו בתרבות המערבית אמצעי להדיפת הכוח המערבי באזור, חשו תחושה של ניכור כלפי הרעיונות הללו.
• הנוצרים קיבלו את התפיסות הלאומיות האירופאית משום קרבתם הדתית והתרבותית לנוצרים באירופה. לכך תרמו גם מוסדות חינוך מערביים-אמריקאיים שנפתחו בלבנון. למרות זאת, לאומן-ערבי סורי, מחמד כּוּרד עלי, טוען כי המפיץ הטוב ביותר של הרעיונות הלאומיים הערביים היה דווקא החינוך המצרי.
• פיתוח השקפה לאומית בקרב הערבים החל עם אימוץ רעיונות ה-patria (המולדת) והפטריוטיזם האירופאים במזה"ת. בנושא זה היו הערבים המוסלמים והטורקים המובילים. בקרב הערבים, הדמות המשפיע ביותר היה אל-טהטאוי, שבתקופת שהותו באירופה (1834-1850), ספג את רעיונות הלאומיות, אהבת המולדת ע"י בניה והשוני הקיים בין עמי כדור-הארץ. הוא היה זה שהחדיר את המונחים وطن ו-وطنيّة המקבילים למונחים הצרפתיים והוא היה זה שהשליך מושגים אלו על מולדתו מצרים ועל תושביה הייחודיים. תהליך דומה קרה במקביל גם בקרב שכבת משכילים עות'מאניים, שהחלו לדבר על האימפריה העות'מאנית כ-vatan, המונח הטורקי ל-وطن.
• הן המשכילים המצרים, כטהטאוי, והן המשכילים העות'מאניים, שהיו מודעים לתרבות האירופאית ומחוברים אליה, הבינו את היתרון התרבותי והטכנולוגי האירופאי על-פני העולם המוסלמי, ושאפו לצמצם אותו ובכך גם לצמצם את התלות של העולם המוסלמי באירופה.
• המלומדים המוסלמים שמו עצמם מול העולם התרבותי והטכנולוגי האירופאי וכאבו מאוד את הפיגור הנוכחי של העולם המוסלמי אחר האירופאיים. עם זאת, כאב זה גם נתן להם תקווה לעתיד, כיוון שהם התגאו בהישענותם של המוסלמים על דתם המושלמת, ואילו האירופאים ע"פ הבחנתם היו נוצרים רק באופן פורמלי, ואילו בפועל נסמכו רק על ההגיון ולא על הדת. לו יאמצו המוסלמים את הרעיונות האירופאים וימשיכו לדבוק בדתם, או אז ייסגר הפער במהירות.
• למרות זאת, לרעיונות הללו, לתקווה ולאמונה בעם, היו גם מתנגדים. המנהיגים מחוללי הרפורמות המערביות, זכו במהלך המאה ה-19 לביקורות רמות ולהאשמות חמורות של בגידה ושל שיתוף פעולה עם הכובש האירופאי, מצד מתחריהם לשלטון. בהמשך, לאחר שהוחלו כבר הרפורמות, במחצית השנייה של המאה ה-19, חזרו שוב ועלו קולות בגנות הרפורמות, כאשר הפער מול אירופה לא נסגר כפי שצוּפּה.
• הרצון העז לחקות את המערב יצר בדור שאחרי טהטאוי כתיבה דרמטית יותר המאשימה את הממשלות בבגידה בערכי האסלאם ובמכירת הארץ לכובש זר ומופקר. כותבים כמו מחמד עבּדֻה ואל-אפע'אני התחילו את כתביהם בהתנצלויות על מצבו העגום של האסלאם, ערגו על העבר האסלאמי המפואר והעלו טענות כי הפאר שבהישגים האירופאים הוא למעשה אסלאמי בבסיסו, כיוון שאת כל ההישגים המדעיים של ימי הביניים, השיגו למעשה המוסלמים ועל בסיס זה התקדמו האירופאים בעוד המוסלמים מדשדשים מאחור. במצב זה אשמים השליטים וממשלות הרפורמות אשר "מכרו" עצמם לאירופאים ע"מ להנות מרעיונותיהם, שיצרו בפועל רק לבנטינים חצי-מתקדמים.
• גישה מוסלמית-מודרנית כפי שהתבטאה בכתובים דוגמת זה של עבּדֻה, הייתה גם נחלתם של ערבים-נוצרים רבים שהזהירו מאימוץ מופרז של מנהגים ודרכים אירופאיות ומ"פרנקיות" יתרה. הם דיברו על שמירה על הזהות הערבית, ראו עצמם כערבים מן השורה ואף נתפסו ככאלה, גם בכתביהם של מחברים ערבים-לאומיים.
• למרות הערביות המוחצנת והגאה העולה מדבריהם של המחברים הנזכרים במאמר, הן המוסלמים והן הנוצרים, הם עדיין רואים עצמם כנתינים עות'מאניים, ללא כל סתירה או בעיה. גם הזהות העצמית של המחברים הייתה רחבה – הם דיברו על מולדת ועל לאומיות, אך בראייתם, אין כל מניעה כי לאדם תהייה יותר ממולדת אחת.
• בניגוד למחברים המוזכרים במאמר, היו בעיקר בסוריה ובלבנון, כאלו שהעלו את הלאומיות והזהות הערבית מעל לזו העות'מאנית. מחברים סוריים ממחצית המאה ה-18, קראו למוסלמים לחזור לימי הגדולה שלהם ולנער מעליהם את העול העות'מאני ואף ניסו לארגן תנועות מרי בבירוּת. כך עשו גם נכבדי בירות ודמשק המוסלמים – כולם שאפו לסוריה עצמאית וחופשייה מכבלי האימפריה העות'מאנית.
• בתחילת המאה ה-20 כבר התפתח גרעין של הכרה-עצמית ערבית בקרב ערביי המזה"ת. הערביות החדשה הייתה יציר מפותח של תורתו החדשנית של מחמד עבדה. הגישה הייתה כי האסלאם אינו באמת מפגר, אך המדובר הוא על האסלאם הקדום, לא זה שנוכח באותם ימים. האירופאים השאילו את הבסיס מן האסלאם והתקדמו, ואילו המוסלמים שקעו בשחיתויות ובפיגור ועזבו את האסלאם המקורי. התרופה למצב זה היא חזרה לאסלאם של הדורות הראשונים, דרכי אבות, ואז מאזן הכוחות מול אירופה כבר ישתנה מאליו. החזרה לדורות הראשונים, שהיו ערבים , משמעותה הייתה פריחת הערביוּת וחזרה של הערבים לשליטה על עולם האסלאם.
• סילביה חיים וגם אלי כדורי שחקרו את הקשר של המודרניזם האסלאמי לבין הערביות ראו בחדירת רעיונות תיאולוגיים ופוליטיים אירופאיים שהחלישו את אחיזת האסלאם בקרב ציבור המאמינים. בראייתם, הלאומיות הערבית הייתה "ייבוא" מן המערב בימי מלחה"ע ה-I וכי היא החלה ע"י קציני צבא שזכו בכוחם ע"י הבריטים. רק בשנות ה-30 זכתה התנועה הלאומית בהגדרה עצמית של ערכיה ומשמעותה. חוקרים אחרים כמו שרעבי וטיבי מפרידים בין המודרניזם האסלאמי לבין הערביות. בראייתם, המודרניזם האסלאמי הונהג בידי עבדה, אל-כּוואכּבי וכו' עד תום העידן הבין-מלחמתי, ולאחר מכן, עם כשלונו, העלו הנוצרים בלבנון את רעיון הפאן-ערביות. Dawn מתנגד לגישה האחרונה כיוון שהוא לא מזהה בה את מנהיגי התנועה הערבית ואת המשתתפים בה.
• Dawn טוען כי הראייה המשכנעת ביותר מעידה על כך שהאידיאולוגיה המובילה של לאומיות ערבית עלתה לכל המאוחר בשנות ה-20 משורשים של מודרניזם אסלאמי. הכתבים בתקופה זו שילבו תפיסות היסטוריות המשלבות את ראיית מקום הערבים בהיסטוריה עם תפיסות מרקסיסטיות שונות. ב-1931 התגבשה תפיסה סטנדרטית בכתבים של הראייה העצמית הלאומית הערבית, היא הגישה שאומצה בבתי הספר במזה"ת. רעיונות אלו אומצו לבסוף ע"י הנאצריזם ומפלגת הבעת'.
• מקורות הלאומיות הערבית קשורים באסלאם, אך לקחו בה חלק גם ערבים-נוצרים, ככל הנראה, כאלו ללא זיקה משמעותית לדת, ולפי תפיסתו של שרעבי, הם ניסו גם לנתק את שורשי הלאומיות מן האסלאם, ולפצח בה גוון חילוני.
• בתחילת הדרך, אמצעי ההפצה של הרעיונות היו ע"י פרסום בעיקר במצרים, אך עם ההקלות על התקשורת לאחר מהפכת הטורקים הצעירים, יכלו הכותבים גם להיכנס לזירה הפוליטית. לדעת Dawn, הסיבה לעליית התפיסות הלאומיות נעוצה בוויכוח פנימי באליטות הערביות, בעיקר בין היות הקבוצה הלאומית אופוזיציה להכבדים, בעיקר בסוריה, שקיבלו את הכיבוש העות'מאני ושירתו במוסדותיו. האופוזיציה הזו נותרה בעמדת מיעוט עד ל-1918, ולטענת Dawn, הייתה אליטה זניחה עד למהפכת הטורקים הצעירים. מהפכת הטורקים הצעירים ועליית הלאומיות הטורקית גרמו לתגובה ולהתעוררות בקרב התנועה הלאומית הערבית ולכך מוסיף ח'לידי גם את התנועה הציונית.
• Dawn יוצא כנגד הסתמכותו של ח'לידי על מסמכים של דיפלומטים בריטים וצרפתיים שתמכו בבדלנות הלאומית ערבית ע"מ להראות את כוחה העולה של התנועה הלאומית בימי מהפכת הטורקים הצעירים (לפני 1914). הוא טוען שדיווחיהם של הדיפלומטים מוטה וכי אן שום סיבה להתבסס על הערכות של אנשים פרטיים שהוכיחו עצמם לאורך ההיסטוריה כלא נכונות בהכרח. Dawn טוען כי על מנת להבין נכונה את מידת כוחה של התנועה הלאומית ערבית לפני 1914 יש לזהות את המשתתפים בה. Dawn מזהה 126 חברים בתנועה הלאומית וטוען כי ניתן לזהות רק 51 לפרטים. הוא מוסיף כי מקורותיו של ח'לידי לזיהוי המשתתפים הרבים, אינם כוללים פרטים מזהים ולכן אי-אפשר להוכיחם כאמינים. Dawn מזהה מברק המזכיר 79 חברים בתנועה לאומית בסוריה בשנת 1913.
• Dawn יוצא נגד הוכחות נוספות של ח'לידי בדבר כוחה הגדול של התנועה הלאומית הערבית. ח'לידי מביא כראייה את העדיף של עיתונים לאומיים-ערביים בסוריה ע"פ עיתונים של תומכי הטורקים הצעירים. Dawn טוען שהוכחה זו חלשה כיוון שלטענתו הדוגמה האמריקאית של חוסר התאמה בין תמיכה עיתונאית לה זוכים המועמדים לבין הצלחת המועמדים בבחירות סותרת את ההנחה הבסיסית של ח'לידי. טענה נוספת של ח'לידי היא בדבר נוכחות פעילים לאומיים-ערביים בפרלמנט העות'מאני, עליה הוא מרחיב במאמרו. לטענת ח'לידי, 18 מתוך 22 חברי פרלמנט ממחוזות סוריה היו פעילים לאומיים-ערבים בשנת 1912. בפועל, טוען Dawn, רק 6 מהם נבחרו ונותרו בפרלמנט. Dawn מזהה כבעיה את מקורותיו של ח'לידי (עיתונים ערביים המתנגדים למפלגת הקדמה והפיתוח - הטורקים הצעירים), את הזיהוי הכוללני של ח'לידי של כלל האופוזיציה כלאומית-ערבית, את מיעוט הפרטים שח'לידי מציין על האישים עצמם וכן את הנתונים החלקיים והשגויים שח'לידי מציג אודות הבחירות. Dawn טוען שלא כל האישים שח'לידי מציג היו אפילו בחיים בבחירות 1912, אחד מהם התפטר ואחר היה בכלל טורקי. מכאן מסיק Dawn כי אין שום בטחון בחזית רצינית של לאומים-ערבים כנגד הטורקים הצעירים בשנים אלו. עוד הוא טוען כי חלק מן המועמדים לא היו מזוהים עם התנועה הלאומית-ערבית וכי חלקם אף שיתף פעולה עם הטורקים הצעירים. אלו המזוהים עם הלאומיות הערבית הובסו בבחירות לטענתו, לא נטלו חלק פעיל ומשמעותי משנים אלו והלאה, ואין מידע נוסף אודותיהם מאז. לפיכך מניח Dawn, בניגוד לעמדתו של ח'לידי כי בפרלמנט העות'מאני האחרון החל משנת 1912, התנועה הלאומית הערבית שהתנגדה לטורקים הצעירים הייתה עדיין במיעוט – מיעוט חשוב אך עדיין מיעוט.
• עמדת מיעוט זו, לדעת Dawn, משקפת את המיעוט היחסי אותו ייצגה הלאומיות הערבית בקרב הנכבדים בסוריה בשנים אלו. הוכחה לכך ניתן למצוא בהרכב המשתתפים בממשלה הערבית-לאומית בסוריה בשנים 1919-1920. בממשלה זו שראתה בסוריה חלק מן המרחב הערבי ותמכה בלאומיות הערבית, היו 82% מן החברים לא מזוהים עם הלאומיות עד 1918 ו-85% עד 1914. Dawn טוען שאם ב-1919-1920 היו אנשי התנועה הלאומית מלפני המלחמה במיעוט כה גדול, בטח ובטח שלפני 1914 הם לא היו הרוב.
• לאור העובדות הללו, שרבים מאנשי התנועה הלאומית של 1918 היו למעשה תומכים או פקידים מטעם הטורקים הצעירים רק שנים ספורות קודם לכן, Dawn מטיל ספק רב בנכונות ההאשמה שמטילים אנשי התנועה הלאומית בנטייה האנטי-ערבית שגילו הטורקים הצעירים, סיבה שהייתה זרז משמעותי להקמת התנועה הלאומית הערבית. אנשי מפתח באימפריה העות'מאנית תחת הטורקים הצעירים היו ערבים, כולל מספר בכירים. אנשי מפתח במישור המקומי, בסוריה, תמכו בממשלה המייצגת את הטורקים הצעירים ואף לקחו בה חלק. רק לאחר מלחה"ע ה-I הפכה התנועה הלאומית הערבית לתנועה מרכזית. עד אז, נותרו נכבדים רבים בסוריה נאמנים לאימפריה העות'מאנית. Dawn מעלה אפשרות כי עליית הטורקים הצעירים נתנה חופש גדול יותר לפעילים הלאומיים מאשר ימי הסולטאן עבדול חמיד, והחופש היחסי שניתן לביטוי פוליטי ולתקשורת יצר מצע נוח לפעילות פוליטית ולגיוס חברים לתנועה הלאומית.
• התנועה הלאומית הערבית תקפה את הטורקים הצעירים בשתי האשמות: הראשונה – תמיכה של הטורקים הצעירים בציונות. השנייה – הדגשת הלאומיות הטורקית וקידום תהליך של טורקיפיקציה ע"ח הערביוּת. Dawn טוען כי בעניין ההאשמה הראשונה, עמדת הטורקים הצעירים לא הייתה שונה מעמדתם של הלאומיים הערביים – מרכז הפעילות כנגד הציונות היה בפלסטין וו נוהלה ע"י כלל הגורמים – טורקים צעירים, פלסטינים, פקידים ועיתונאים. מחוץ לפלסטין, הן הלאומיים הערביים והן הטורקים הצעירים לא פעלו כמעט בכלל כנגד הציונות ואף קידמו בברכה עליית יהודים שהביאו עמם כסף ואימצו לעצמם במהרה זהות עות'מאנית. בעניין ההאשמה השנייה כנגד הטורקים הצעירים של טורקיפיקציה ושל כפיית השפה הטורקית במנהל – ההאשמה כנראה נכונה בבסיסה, אך מהולה במרירות של הלאומיות הערבית כנגד הלאומיות הטורקית ובנוסף, הטענה כאילו הגורם הזה הוא שעודד את עליית הלאומיות הערבית היא שגויה, כיוון שהאידיאולוגיה הלאומית הערבית הייתה מגובשת עוד לפני עליית הטורקים הצעירים.
• עד 1908, הייתה הלאומיות הטורקית בעמדת מיעוט ואפילו מפלגת האיחוד והקדמה ובכיריה נטלו לעצמם זהות והשקפה עות'מאנית. גם לאחר 1908 המשיכו הטורקים הצעירים לדבוק בהשקפה העות'מאנית, ובמקביל צברה הלאומיות הערבית תהודה ציבורית. רק החל ב-1911-1912 החלו הטורקים הצעירים לפרסם בציבור את השקפתם הלאומית-טורקית, אך לא זכו בדעת הרוב, עד לאחר מלחה"ע ה-I. Dawn טוען כי התנועות הלאומיות ופעילותן לא השפיעו על אנשי המנהל בשטח ששמרו על נאמנותם לעות'מאנים ועל תפקידם במנהל העות'מאני.
• תפיסת תקופת השלטון של הטורקים הצעירים כתקופת שינויים מרחיקי לכת איננה נכונה: לא נערכו שינויים משמעותיים בשפת המנהל, המשפט והחינוך. הטורקית הייתה כל ימי העות'מאנים השפה הרשמית היחידה באימפריה והשימוש בה והחובה שבלימודה קיבל משנה תוקף בחוקת 1876 ובחוק נוסף ב-1888. הטורקית נכפתה כשפת הלימוד בבתי הספר הממלכתיים באימפריה ובהמשך גם בבתי-ספר חיצוניים (החל ב-1894). מדיניות הטורקים הצעירים לא החלה שינויים משמעותיים אלא העניקה משנה תוקף לחוקים ישנים: הטורקית הייתה שפת המנהל הרשמית; הוחל פיקוח של המגינה על בתי"ס פרטיים; הטורקית הייתה שפת ההוראה בכל בתי-הספר במקביל לשפה ולתרבות המקומית.
• הלאומיות הערבית לא הייתה תגובה למדיניות חדשה מצד הטורקים הצעירים, אלא הגיבה כנגד המערכת העות'מאנית ככלל, שהייתה מבוססת עוד לפני ימי שלטון הטורקים הצעירים. את התגובה הזו הנהיגו אינטלקטואלים ערביים החל בכּוואכּבּי ורשיד רד'א, ולאחר מכן נוספו עוד השפעות שונות וחיצוניות שקשרו את ייחודו של לאום בשפה המדוברת שבפיו. ההאשמה כנגד העות'מאנים והטורקים הצעירים הייתה כי הם כופים שפה של ברברים על העם הערבי הנעלה. אותם אינטלקטואלים (Dawn מביא את כּוּרד עלי הסוּרי לדוגמה) כיוונו את ביקורתם לא פחות מאשר אל הטורקים, גם אל בני עמם אשר העדיפו את החינוך הטורקי על פני כל חינוך אחר ע" מ להמשיך וליהנות מחסדי המדינה העות'מאנית.
• במאבק על הכוח ועל תמיכת הציבור, התנדבו המנהיגים הערבים לקחת אחריות על תחלואי החברה בה הם חיים, כאשר בעיה אחת הטרידה את כולם יותר מכל – הנחיתות של העמים הערביים מול הכוחות הזרים המצויים בקרבו, בעיקר המערביים. התרופה שהציעו כולם הייתה חזרה לעבר – היתלות של הערבים בעברם המפואר וזיכרון של עברו האפל של הצד השני, המאיים. הנחיתות מול המערב הייתה הסוגייה הראשית עמה התמודדו הממשלות והמנהיגים ולה חיפשו כולם פתרון.
• הלאומיות הערבית עלתה כתנועת התנגדות בימי האימפריה העות'מאנית. היא הייתה מכוונת הן כלפי הערבים תומכי העות'מאנים והן כלפי הטורקים העות'מאנים. הפוליטיקה הפנים-ערבית התפתחה כמאבק פנימי בין המנהיגים שהתמודדו על משרות. בתחילה, במאה ה-19 דאגתם של אלו שהוגדרו המודרניסטים האסלאמיים הייתה נתונה לבעיית נחיתות המזרח המוסלמי אל מול המערב. שום פתרון רציני לא הועלה לבעיה זו ועל רקע זה צמחה התנועה הלאומית-ערבית, על ברכי המודרניזם האסלאמי. בתנועה הלאומית ניכרה התפתחות עוד לפני 1914, אך עד 1918 היא עדיין הייתה בעמדת מיעוט, ורק לאחר ההתקוממות הערבית, הבטחות הבריטים לאמיר חסיין ותבוסת האעות'מאנים לבריטים, לא נותרו עוד אופציות אחרות זולת הבחירה בלאומיות הערבית.