شرح ابتداء الدولة العبّاسيّة
סוּפר כי הנביא, תפילות אללה עליו ושלומו, נהג לומר בדבריו האציליים דברים שמשמעותם: הבשורה אודות מדינה האשמית. וטענו אנשים שהוא (הנביא) אמר: "תהיה המדינה לאיש מצאצאי". ואמרו אנשים שהוא, עליו התפילות והשלום, אמר לדודו, אל-עבאס, ירצה אותו אללה ויגן עליו: "הרי שהיא (המדינה) תהיה לבניך". וכאשר הביא אליו (אל הנביא) את בנו, עבדאללה, אז (הנביא) לחש באוזנו ושם בפיו (في فيه - "בפיו" - אחד מ"חמשת השמות" המקבלים נטייה שונה לפי היחסות השונות – فو, ذو, أبو, حمو, أخو / فا, ذا, أبا, حما, أخا / في, ذي, أبي, حمي, أخي) ואמר: "הוי אלוהים, הדרך אותו בעקרונות הדת ולמד אותו את התַאְוִיל (הפרשנות האלגורית)". לאחר מכן החזיר אותו אל אביו ואמר לו: "קח אליך את בעל המלכות". ומי שטען את הטענה הזו אמר: "הרי שהמדינה העבאסית היא המדינה שבוּשַׂר עליה, והייתה מדינתם של בני אֻמַיַה שנואה (وكانت دولةُ [إسم كان] بني أُمَيَةِ مكروهً [خبر كان]) בקרב האנשים, מקוללת, מגונה, מקשה על האנשים, מקלה ראש בחטאים ובמעשים מכוערים. והיו אנשי הערים מייחלים למדינה הזו (העבאסית) יומם ולילה (سباحَ مساءَ – ביטוי זמן – "יומם ולילה", "השכם והערב"). ומחמד בן-עלי בן אבו-טאלבּ, עליו השלום, הידוע כ"אבן אל-חנפיה", האנשים נתנו בו אמון משום שהוא היה ראוי להיות המופקד על המדינה לאחר הריגת אחיו, אל-חֻסַיְן, עליו השלום, למעט לעניין האִמַאמַה (השלטון הדתי), שהרי הם קיבלו על עצמם את אמאמותו של עלי בן אל-חֻסַיְן זין אל-עאבדין (زين العابديــن - "היפה באנשים"), עליו השלום וגם את מנהיגותם של בניו, האחד לאחר השני, עד לנוכחי (נכון לימי המחבר), מחמד בן אל-חֻסַיְן עליו השלום. וכאשר מת מחמד בן אל-חנפיה, עליו השלום, מינה כיורשו את בנו, אבו-האשם עבדאללה, והיה אבו-האשם מאנשי אַהְל אל-בַּיְת (משפחת הנביא), עליהם השלום, ואירע כי הוא פנה לכיוון דמשק בבואו אל הִשַאם בן עבד אל-מלכּ. והשאם הפגין לו כבוד והתקרב אליו, ולאחר מכן ראה את צחות-דיבורו, את עמידתו בראש בכל תחום ואת הידע שלו, דבר שעורר את קנאתו, והוא פחד ממנו ושלח אליו (שליח), כאשר כבר חזר (אבו האשם) לאל-מדינה, מי ששם לו רעל בחלב. וכאשר נודע הדבר, הועבר (שרביט השלטון) למחמד בן-עלי בן-עבדאללה בן אל-עבאס אשר היה מצוי באל-חֻמַיְמַה אשר בארץ אל-שאם (סוריה) והודיעו לו כי הוא מת וכי הוא מינה אותו כיורשו. והיו מלוויו כולם (وكان صُحْبَتُهُ [إسم كان – יחסה I] جَمَاعَةً [خبر كان – יחסה II] – דוגמה נוספת למשפטי كان) מן השיעה והוא מסרם לידו, והוא (אבן השאם) המליץ לו לנהוג בהם יפה. לאחר מכן מת, ירצה אותו אללה, ומחמד בן-עלי בן עבדאללה דמיין לעצמו את הח'ליפות מאז אותו היום. והתחיל לשלוח את המטיפים למענו בצורה סודית (وشرح في بثِّ الدُّعَاةِ سِرّاً – سِرّاً משמש כתיאור حال, תיאור מצב/ אופן) וכך נותר העניין עד שמת. והוא מינה את ילדיו כח'ליפות (خَلَّفَ - פועל מאוחר שנגזר מן המילה خَلِيفَة - "מינה כח'ליפה") כקבוצה: בהם אִבְּרַאהִים האמאם, אל-ספאח ואל-מנצור. ותפס אבראהים האמאם את השלטון לאחר אביו והוא הרבה לשלוח את המטיפים/התועמלנים אל הקצוות (של האימפריה האסלאמית) ובעיקר לח'ראסאן, והם (בניו של מחמד בן-עלי) היו המאמינים הגדולים ביותר (أشدّ – נשוא של كان // وُثُوقاً – מנותח כמו تمييز בעל תפקיד של הבחנה – זהו מקרה מיוחד של מבנה יתרון והפלגה) באנשי ח'ראסאן יותר מבכלל אנשי האזורים האחרים. באשר לאנשי החג'אז, הרי שהם מועטים (أَمَّا أَهْلُ ﭐلْحِجَازِ فَقَلِيلُونَ – מבנה בסיסי של "באשר ל... הרי ש..."; במילה قَلِيلُونَ, שהיא הנשוא, הביטוי ליחסה I הוא בצורת הריבוי של ون). ובאשר לאנשי אל-כּוּפַה ואל-בצרה, הרי שבני משפחת הנביא (אהל אל-בית) חששו מהם בגלל הנטישה, הבגידה ושפיכות הדמים (מבנה של مَا...مِنَ... הוא מבנה קלאסי של " من البيان "! דוגמה: مَا كَثُرَ فِي ﭐلدَّولَةِ مِنَ ﭐلْغَدْرِ – "הבגידה שהתרבתה במדינה") שקרו מצידם לח'ליפה (עלי), עליו השלום, ועל אל-חסן ואל-חסין, עליהם השלום. ובאשר לאנשי אל-שאם (סוריה) ומצרים, הרי שחיבתם לבני אֻמַיַה ואהבתם את בני אֻמַיַה כבר היו מושרשות בלבותיהם ולא נותר להם (לבניו של מחמד בן-עלי) מישהו לסמוך עליו מבין אנשי הערים אלא (על) אנשי ח'ראסאן. ונהגו לומר כי הדגלים השחורים (إِنَّ ﭐلرَّايَاتِ ﭐلسُّودَ ﭐلنَّاصِرَةَ لِأَهْلِ ﭐلْبَيْتِ – أَلرَّايَات ביחסה II מקבל ניקוד של ריבוי ات; המילים أَلسُّود ו-أَلنَّاصِرَة מנוקדות כרגיל ביחסה II; ישנה בעיה בהתאם במילה أَلسُّود – תוצאה של מסורת מסירת הטקסט) התומכים במשפחת הנביא יצאו מח'ראסאן. ואז שלח אבראהים האמאם קבוצת תועמלנים לח'ראסאן והתכתב עם השיח'ים שלה ועם ראשי המחוזות שלה ואז הם ענו לו והתחילו להטיף למענו (دعا إليه – "הטיף למענו") בסודיות. ושלחו (השיח'ים וראשי המחוזות) בסופו של דבר את אבו-מֻסְלִם ואז הוא הלך לשם (לח'ראסאן) וקיבץ את האנשים. כל זאת נעשה בסוד (وَﭐلْأَمْرُ سِرٌّ – פסוקית מצב המתחילה ב-وשבה גם הנושא וגם הנשוא הם ש"ע) והתעמולה הייתה סודית ולא נראתה לאחר מכן (המילים قبل ו-بعد המגיעות בסוף המשפט מקבלות צורה מיוחדת: مِنْ قَبْلُ ו-مِنْ بَعْدُ). וכאשר היו ימיו של מרואן "החמור" (كانت أيّام مروانَ الحمارِ – مروان הוא סומך ביחסה III, אך מכיוון שהוא שם מחוסר-תנוין המסתיים ב-ان הוא מנוקד ב ﹷ; الحمار הוא תיאור של مروان ביחסה III גם כן אך מנוקד בניקוד רגיל ליחסה ) בן-מחמד בן-מרואן, אחרון הח'ליפים לבית אֻמַיַה, רבּוּ המהומות, גדל הרשע, התרבו מלחמות-האחים, התערער מצבם של בני-אֻמַיַה וחלקו על דבריהם ורצחו מי מהם את זולתם. ואז חשף אבו-מֻסְלִם את התעמולה של בני עבאס והצטרפו אליו כל מי שהיה לו עניין בכך מבין אנשי ח'ראסאן והוא (אבו-מסלם) הוביל צבא נרחב בשביל להילחם באמצעותו בשליט ח'ראסאן, אשר היה נצר בן-סיאר. וכאשר נודע לנַצְר מצבם של אבו-מסלם ואנשיו, הוא פחד מכך וכתב אל מרואן החמור: <<<שיר – לא מתורגם!!!>>> וכתב אליו מרואן: "הרי הנוכח במקום רואה את מה שלא רואה הנעדר מן המקום ואתה תחסל את המחלה הזו אשר הופיעה אצלך". ואמר נצר בן-סיאר לאנשיו: "באשר לאיש הנדון (הח'ליפה) הרי שהוא מודיע לכם כי הוא לא יכול להושיע". והידיעות בעניין זה הגיעו אל מרואן בזו אחר זו ושלטונו התערער בכל פעם שהגיעה ידיעה (وَحَبْلُهُ, كُلَّمَا جَاءَ خَبَرٌ, ﭐضْطَرَبَ – משפט ייחוד = ﭐضْطَرَبَ حَبْلُهُ كُلَّمَا جَاءَ خَبَرٌ), ושלטונו נחלש בכל יום. לאחר מכן נודע לו כי זה שלמענו מטיפים הוא אבראהים בן-מחמד בן-עלי בן-עבדאללה בן אל-עבאס, אחיהם של אל-ספאח ושל אל-מנצור, ואז הוא שלח אליו (שליחים ע"מ להביאו) ותפס אותו והביא אותו לחראן (حَرَّان – עיר בסוריה) וכלא אותו שם ולאחר מכן הרעיל אותו בכלא והוא מת. לאחר מכן נערכו בין אבו-מסלם ובין נצר בן-סיאר ואחרים מנסיכי ח'ראסאן קרבות והיתקלויות, והניצחון בהם היה של "נושא הדגלים השחורים" (ألمسَوِّدَة - מילה שהתפתחה רק בתקופה המהפכה העבאסית לתיאור מוליכי המהפכה) אשר היו צבאו של אבו-מסלם, והרי הם כונו "נושאי הדגלים השחורים" כיוון שהסמל/הלבוש אשר הם בחרו לבני-עבאס הוא הצבע השחור.