פעילותי בתנועה הלאומית (הדא שערווי)[]
תנועתנו המדינית החלה בהפגנה הכי גדולה אשר ערכנו בבוקר ה-20 במרץ 1919, וזאת לאחר שהחלו האנגלים לפתוח באש על המפגינים בעקבות סילוקו של סעד זע'לול פאשה וחבריו למלטה. ההפגנה הביעה מחאה על התנהגות הכוח העושק אשר הוציא להם את נשמתם החפה מפשע אשר לא פשעו בדבר מלבד דרישה לא אלימה לעצמאות ארצם ולסילוק המשטר הצבאי מעליהם וקריאה להחזרתו של סעד ממקום גלותו. עוד קודם לכן הפניתי מכתב לליידי ברונית לאחר ההפגנה הראשונה אשר בה פתחו באש על המצרים ושבו הפגנתי את צערי על מה שאירע לבנינו על ידי הקצינים האנגלים. זו הייתה המחאה הראשונה אשר עליה כתבתי בראשית המהפכה הלאומית. אמרתי שהמחאה הראשונה שלנו הייתה ביום המפואר (חשוב) אשר יצאו בו כל נשות מצרים למחאה על הפעולות האלימות שמקורן היה השלטון הצבאי האנגלי. שלטון זה הודיע לפני זה כי כל המפגינות ידוכאו בכוח ולא יאפשרו להם זאת אלא באישור. עוד קודם לכן שלחנו משלחת אל מושב ראשות השלטון של בנותינו להוגיע על החלטתנו לערוך הפגנה לא אלימה. השלטון סרב לאשר את ההפגנה. כך קרה שחלק מהנערות אשר הטלנו עליהן את השליחות פעלו על דעת עצמן כאשר התקשרו עם רשות מהנשים אשר הסכימו להשתתף עימנו בהפגנה, ודיווחו להן כי ההפגנה אכן נדחתה. אחרי כן קראנו בעיתון אלמקטם כי השלטון הרשה לנשים לערוך את ההפגנה הזאת, והעברנו את הלילה בניסיונות להתקשר אל הנשים בטלפון כדי להודיע להן על קבלת האישור. אבל למרבה הצער לא היה באפשרותנו להתקשר עם מרביתן עצב הצנזורה אשר הייתה מוטלת על הטלפונים ואילולא ההסתבכות (מהומה) הזאת, אשר גרמה לה התנהגותן של הנערות הללו הייתה נשארת ההחלטה הנחושה כפי שהייתה בתחילה וכי אז היו משתתפות כל נשות קהיר בהפגנה הזאת. בבוקר יום 21 במרץ 1919, שלחתי את הכרזות אשר הכנתי אותן להפגנה אל בית אחמד בק אבו אצבע. היה כתוב עליהן בשתי השפות, הערבית והצרפתית בצבע לבן על בד שחור לאות אבל: "יחי תומכי הצדק והחירות הלאה העריצים השולטים שלטון יחיד והלאה הכיבוש" ארגנו את מסלול התנהלות ההפגנה ונתנו אותו לבחורות שעמדו בראש ההפגנה (קדימה) אשר מסרנו להן את הדגל והכרזות. וכמה רבה הייתה תמיהתי כאשר לא ראיתי את הכרזה אשר כתוב עליה "לחיי אוהבי הצדק והחופש" שאלתי את חברתי גברת ואג'ידה חלוס אשר כבר שלחתי אותה עם השלטים האלה אל בית אחמד בק אבן אצבע לגבי הסיבה, והיא הודיעה לי כי אחת הנשים חשבה כי קיימת טעות לשונית בה... ולא אפשרה את הצגתה והודיעה בקול רם בין הנשים באומרה: "כי מי שלא מיטב לכתוב את השפה עדיף שלא יכתוב אותה". ובמציאות הייתה היא הבורה ושכנעתי אותה בטעותה והיא לא סלחה לי על עמדה זו לנצח. לא היה זה האירוע היחיד והיה אירוע אחר. ההסכם קבע שנשים פעמינו אל שגרירות אמריקה בהתחלה, ואחרי כן לשגרירות צרפת... אבל אני ראיתי את נערותינו מחליפות את מסלולן והולכות קודם לכן אל בית האומה. וכאשר שלחתי את חברתי ואגידה האנם כדי להסב את תשומת ליבן לכך אמרו לה כי מרבית הנשים החליטו על כך וצייתי להחלטה זו באי רצון (בחריקת שיניים) והתחלנו בבית האומה במקום שנסיים בו בהתאם להסכם. ברגע שהגענו לשם כבר הקיפו אותנו חיילי השלטון האנגלי חמושים חסמו את הרחובות במכונות ירייה, ואז נעצרו שורותינו כאשר הן מוקפות בשורות של סטודנטים אשר הלכו בעקבותינו לכל אורך הדרך כדי להגן עלינו. הבנתי שהיה תכנון מראש בין מדריכנו ובין השלטון אשר היה מחכה לנו בשלווה ברחוב סעד זע'לול. ובכך נכשלה תוכניתנו ולא ראו אותנו אלא אנשים מעטים בלבד. ונודע לנו לאחר מכן שהיה מספר רב של זרים לפני בתי השגרירויות שציפו לנו עם זרי פרחים כדי לזרוק אותם לרגלינו. בשעה שהיינו נמצאים במעמד הזה אשר נכפה עלינו רציתי לפרוץ את דרכי בכוח כדי להוביל את צעדת הנשים והתקדמתי קדימה, והנה חייל אנגלי יושב ישיבה שפופה במהירות ומכוון את לוע רובהו אל ליבי, וכאשר ניסיתי להתקדם לעברו, מיהרה אחת מהנשים למשוך אותי מאחורה כדי למנוע ממני את ההתקדמות, ואמרתי לה בקול רם: "תני לי להתקדם, כדי שתהיה למצרים היום מיס קבל" ברגע שהחייל היה קרוב שמע את שם זה, וכבר התבייש ועמד מיד. ורציתי אחרי זה לעבור באמצע שורות החיילים וביקשתי מהנשים ללכת אחרי. והנה שתי זרועות מקיפות אותי וכאשר שמעתי את קולה של אשתו של הד"ר חביב חיאט אמרה לי: "מה זאת הטיפשות הזאת? האם את רוצה לשפוך דמם של הילדים הללו כאשר יראו טיפה מדמך ניגרת?" המילים האלה החזירו אותי לבגרותי מיד וכבר דימיתי בנפשי מאות מבנינו משתתפים במערכה נגד האנגלים ודמיינתי כמה מבניה תאבד מצרים בגלל הרפתקתי הזו, ועצרתי במקומי ללא תזוזה ונותרנו במצב זה שלוש שעות תחת חום השמש, כמה ייחלתי לחטוף מכת שמש שהאחריות לדבר זה תיפול על השלטון האכזר, אבל לבסוף לא קרה לנו שום דבר. ובמהלך הזמן הזה, פנו הסטודנטים אל השגרירות האמריקאית, אחרי כן אל שגרירות איטליה וצרפת, ועמדו וקראו: "השלטון האנגלי הטיל מצור על נשותינו מול בית זע'לול אנו דורשים צדק ועזרה". שגריר אמריקה הלך למקום המצור וצילם כמה תמונות. והדבר הזה הפחיד את השלטון הבריטי ומהר מאוד בא האלוף רוסול פאשא מושל הבירה וביקש ממני שנחזור לביתנו בתביעה כי אנו כבר הפרנו את צווי השלטון בהפגנה זו. ואמרתי לו: "קראנו בעיתון אלמקטעם כי השלטון הבריטי הרשה לקיים את ההפגנות הללו, ולכן יצאנו... ובאיזו זכות אתם עומדם בדרכינו אחרי האישור הזה?" וענה לי כי השלטון לא הרשה זאת, ופרסם את הידיעה הזו בטעות ועדיף כי נחזור לביתנו. אל מול הכוח הרודני, לא יכולנו אלא להיכנע, שנקיים את ההפגנה הזו בפעם אחרת... אבל לפני החזרה לביתנו ביקרנו בשגרירויות והצגנו בפניהם את מחאנו על התנהגות השלטון כלפינו, ועל הימשכותו של הפרוטקטורט הבלתי חוקי וקיום השלטון הצבאי בארצנו ללא הצדקה (סיבה). קיבלנו מהם אהדה רבה ללא תוצאות חיוביות. ראוי לציין כי המשורר הלאומי המנוח חאפד' בק איברהים חיבר בתי שיר נפלאים כהצדעה לנשים המצריות האמיצות וכתיעוד לאירוע ההיסטורי הזה אשר כבר פורסמו וחולקו ללא חתימה בהתחשב בנסיבות הקיימות בעת ההיא.