סיכום שיעור, אופציה 2

www.student.co.il/meast מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית 1. לואיס ג • קרב מנזיקרט (1071) פתח את תורכיה בפני הסלג'וקים. • מסעות הצלב גירשו את הסלג'וקים מזרחה לכיוון איזניק. • קרב מריוקפליון (1176)- ציון דרך להתחזקות מחודשת של הסלג'וקים על הביזנטים. 2. ויטק זמן- בין קרב מנזיקרט (1071) לכיבוש קונסטנטינופול (1453). מרחב- אנטוליה כמרכז ההתרחשויות, מרכז אסיה כמוצא התורכים והבלקן כאימפריה הסלג'וקית של רום. תזה- מקור העות'מאנים הוא הע'אזים. הע'אזים התיישבו באזורי ספר. בנסיכות של עות'מאן הם הצליחו להשתלט על עמדות מפתח. יצרו, למעשה, את הסולטנות העות'מאנית. סוגיות- 1. הגנאולוגיה העות'מאנית פוברקה בכדי ליצור רקע היסטורי מרשים לאימפריה העות'מאנית. 2. מוצא העות'מאנים אינו משבט תורכי מפואר שאולץ ע"י המונגולים לנדוד מערבה. 3. האימפריות קמות בשתי דרכים: א. יש מאבק בין שבטים עד שאחד מכניע את כולם. ב. לאחר איחוד הכוחות תחת שלטון מרכזי אחד, יוצאים למסע כיבושים.

• המאמר נכתב בשנות העשרים.

  המאמר בא לגשר בין התפיסות שניסה להנחיל אתא-תורכ לפיהן מוצא התורכים הוא משבט קדום באסיה לפני 5000 שנה שהיגר לאנטוליה, לבין ההיסטוריוגרפיה המוכרת, לפיה השתלט שבט תורכמני במאה ה-11 על אנטוליה. הטענה העיקרית של ויטק היא שאכן מדובר על שבט שבא מבחוץ, אך הוא השתלב תרבותית וחברתית באוכלוסייה המקומית.

ויטק מול לינדנר: נקודות הדמיון: 1. לדעת ויטק ולינדנר יש אתוס של גבול וספר שבו מתקיים מתח בין שליטה מדינית לבין גישה אוטונומית. שניהם דומים בהנחת היסוד שלהם כי קיימות שתי תרבויות: אזור הספר, האוץ' ואזור המרכז של הממסד העירוני האורתודוכסי. 2. שניהם מנסים לאפיין את שתי החברות הללו כביטוי של איסלאם קנאי לצד פרקטיקה יומיומית. כלומר, המלחמות נערכו גם כדי להשיג מטרות אחרות מלבד המטרות הדתיות. נקודות השוני:

  ויטק- נקודת המוצא של ויטק היא אידיאולוגית-דתית. הוא מגדיר שבט במבוסס על קשרי דם בלבד ולכן העות'מאנים הם אינם שבט. המקורות בהם הוא משתמש הם מימי ראשית האימפריה וטוען כי האוץ' היו ע'אזים-אורתודוכסים. הוא רואה את השבט כמסגרת נחותה.

לינדנר- יוצא מנקודת מוצא פוליטית-מעשית. הוא רואה את השבט כיחידה משותפת, לאו דווקא בקשרי דם ולכן העות'מאנים הם כן שבט. הוא פוסל את המקורות של ויטק וטוען כי האוץ' היו הטרו-דוכסים, שהושפעו מתרבויות שונות ומצופים וכי הם לא היו דת ממסדית. הוא רואה את השבט כערך עליון וחיובי.

  לינדנר טוען כי:

1. המאמר של ויטק הושפע מהאמונה כי "הרעיונות (האידיאולוגיות) הם הכוח המניע את ההיסטוריה". לכן, לטענתו, מדגיש ויטק את הע'אזיות כמניע להתפתחות האימפריה. 2. ההתלהבות הדתית עליה דיבר ויטק איננה אלא השקפה מאוחרת של כותבים עות'מאניים מאוחרים על ראשית ימיה של האימפריה, דהיינו, שיכתוב ההיסטוריה. בנוסף לכך, הרי שהעות'מאנים עצמם כבשו שטחים מוסלמים באותו האופן בו כבשו שטחים לא מוסלמים ולכן הכיבושים נשאו אופי פוליטי-מעשי ולא אידיאולוגי-דתי. 3. המקורות של ויטק אינם אמינים. לינדנר מציין שורה של חוקרים שטענו כי אין שום עדות לכפיית האמונה המוסלמית ע"י העות'מאנים על נוצרים שכבשו. לכן, לטענתו, אין כאן אידיאולוגיה. לדוגמא- עדותו של אבן בטוטא שביקר בבורסה עוד לפני כתיבת הכתובת ההיא שהיא אמנם מראשית ימי האימפריה, אך אינה יכולה להעיד על שאר הימים. גם אחמדי איננו אמין מכיוון שהיה היסטוריון שהצטרף מאוחר יותר לעות'מאנים ודבריו הם למעשה, דברי חנופה לסולטן. 4. בתקופת ויטק, לא היה מדע האנתרופולוגיה מפותח כל-כך ולכן רק מאוחר יותר הוגדר השבט בתפיסה המסורתית כמו זו של לינדנר המאפיינת שבט ע"פ קשרי הדם. לטענת לינדנר, ייתכן כי קשרי הדם השבטיים היו פיקטיביים ולכן שבט אינו מורכב רק מקשרי דם. 3. לינדנר

• המאמר נכתב בשנות השמונים.

  לינדנר טוען כי רוח הע'אזה היא הצדקה מאוחרת לפעולותיהם של העות'מאנים ולא המניע.

לינדנר טוען כי המניע האידיאולוגי אינו היחיד המניע תהליכים היסטוריים אלא גם המניע הכלכלי, התרבותי, הפוליטי ועוד שהופיעו כשילוב לפעולה מסוימת. לא רק הרצון והרוח הדתית אסלאמית של הע'אזי היו המניע לכיבושים הראשונים והמאוחרים יותר.

  ההשפעות הצופיות ע"פ לינדנר, בראשית דרכם של העות'מאנים, היו חזקות מאד וכללו כל מיני מנהגים שאמאניסטיים. לוחמים חדורי אמונה לא חייבים להיות אורתודוכסיים. הם יכולים להיות לוחמים ברוח הדת.
  לינדנר טוען כי קשר הדת הוא תמיד המצאה ולדעתו מהות השבט היא קבוצה של אנשים בעלי אינטרס משותף שמתקבצת יחד ויוצרת שבט ורק אח"כ מייחסת לעצמה גיניאולוגיה (שהיא לא אמיתית) בדיוק כשם שעשו העות'מאנים שבהתחלה היו שבט- הדנישמנדים, אך יותר מאוחר נבלעו ע"י הסלג'וקים. ע"פ לינדנר, העות'מאנים היו לוחמי ג'יהאד, אך לא במובן שויטק חשב עליו.

הם רצו לגדול ולהתפשט והג'יהאד היה הדרך- לא המטרה!

  בזמן אורחאן (הסולטן השני), החלו להגיע עולמאא' לאימפריה. לינדנר טוען כי הם אלו שהדגישו את מימד מלחמת הקודש באימפריה.

4. חלום עות'מאן חלום עות'מאן מבוסס על מקור עות'מאני מהמאה ה-15 של עשיק פאשא זאדה.

  חלום עות'מאן מבוסס על חלום שחלם עות'מאן ובו ניתנת לגיטימציה לשלטונו של עות'מאן.

ע"פ החלום, שייח' צופי נותן לעות'מאן את בתו לאישה (=מעין ברית בין השליט לעתיד לבוא לאיש הדת החשוב). השייח' מנבא לו את קיומה של האימפריה העות'מאנית, כאשר החזון הוא אימפריה של עובדי אדמה וסוחרים ולא אימפריה של נוודים, כפי שהיו העות'מאנים באותו הזמן.

  הירח עלה מתוך חזהו של השייח' ושקע בחזהו של עות'מאן (איש הדת הזה היה איש קדוש וידוע).

הירח מאיר בכדי להראות שאפילו שעות'מאן הוא איש צבא, הכוח שלו הוא כוח של איש קדוש- מכיוון שהתחתן עם בתו של איש קדוש. 5. הולט

  המאמר עוסק בשאלה מאין צמחה האימפריה העות'מאנית ומה היו המניעים לצמיחתה.

הולט משתמש ב: 1. כרוניקות: א. הכרוניקה של אחמדי, שנועדה לפאר את מעשי העות'מאנים עד אותו היום. ב. TAKVIM- רשימות כמו אלמנך. זוהי רשימת המתחילה במחמד ומגיעה עד לעות'מאנים. 2. ארכיונים- מאות אלפי ניירות שהם שרידים של הבירוקרטיה העות'מאנית בין המאות ה-15 ל-20. 3. סיפורים, שירים, מפות מהתקופה העות'מאנית, מבנים (=התפתחות הארכיטקטורה, הידע הביזנטי והשפעותיו על העות'מאנים). 4. בדים, בגדים (בד"כ מהאצולה, אך גם ממעמד הביניים), נשק, עבודות במתכת של היומיום, צבא ואצולה. 5. ספרות נוסעים מכל העולם, תעודות דיפלומטיות מארכיונים אירופאיים. 6. תעודות מסחריות מגורמים שהגיעו למזרח וניהלו רישומים של הכנסות והוצאות שלהם.

  התאריך היחיד שניתן לדעת בוודאות הוא 1389, השנה בה התרחש הקרב בקוסובו.

לא ידוע על ראשית חייו של עות'מאן. 6. הס זמן: 1453(כיבוש איסטנבול)- 1517(כיבוש מצריים). מרחב: מצריים ואיסטנבול. תזה: ההתנגשות עם הממלוכים וכיבוש מצריים הייתה בלתי נמנעת ומתוכננת מראש.

  הס רואה בכיבוש מצריים מהלך בעל משמעויות אסטרטגיות רחבות שהעות'מאנים חתרו אליהם בשיטתיות. הוא מעביר ביקורת על ההיסטוריוגרפיה המערבית שמייחסת לאימפריה העות'מאנית יכולת התפשטות יבשתית אך לא מציינת גם את הכוח והאסטרטגיה הימית שלה.
  הס טוען כי כבר במאה ה-11 יש לשבטים העות'מאניים ראייה ימית. הפיתוח העיקרי הוא של ביאזיד השני שהשקיע בפיתוח הצי.

1499- תבוסה ונציאנית מול העות'מאנים. התבוסה הפכה את העות'מאנים לכוח הימי הדומיננטי בים-התיכון. 1512- הפסקת הפיתוח של הצי הימי ע"י סלים. כיבוש מצריים ע"פ הס: 1. פוליטי- רצון להגמוניה עות'מאנית אזורית. 2. דתי- שליטה על המקומות הקדושים ועל שיירת החג' למכה (שנשלטה ע"י הממלוכים). 3. כלכלי- מצריים חשובה מאד מבחינה כלכלית (חקלאות, מסחר לים סוף). 4. אסטרטגי- גילוי כף התקווה הטובה יכול היה להטות את המסחר לאירופה מערבה ולהפוך את המזרח התיכון לחסר ערך כמעט. השתלטות על מצריים, סייעה למנוע זאת מאירופה. הס מול הולט:

  הולט טוען כי סלים לא התכוון מלכתחילה לכבוש את מצריים. הוא מדבר על חיכוך עות'מאני-ממלוכי. הולט טוען כי הכיבוש היה אקראי.
  הס, לעומתו, טוען כי ההתנגשות עם הממלוכים הייתה מכוונת ומדגיש כי ערב עליית סלים הראשון, התפתחה מעין זהות אינטרסים בין הממלוכים לעות'מאנים עקב הופעת כוח ימי פורטוגלי שביקש לפגוע ביכולות הסחר והמונופול של הממלוכים.
  הס טוען גם כי העות'מאנים היו זקוקים לספח אליהם את סוריה ומצריים משיקולים פוליטיים, דתיים, כלכליים ואסטרטגיים.

7. לאורי זמן: המאה ה-16. מרחב: העיר טרבזון שבאנטוליה. סוגיה: חשיבות העיר בעיני הסולטן סולימאן המפואר. תזה: קשריו של סולימאן לעיר הולדתו היו חזקים יותר משחשבו. 1. סולימאן נולד בעיר טרבזון, העביר בה את ילדותו וגדל בבית סבתו. 2. אביו, סלים הראשון, בנה מוסד צדקה לעניים לזכר אמו בעיר טרבזון וסולימאן, לאחר שעלה לשלטון, המשיך את פעילותו, הגדיל את ההקצבה שניתנה למקום, בנה מסגד בצמוד למוסד הצדקה וכן גם בית-מרחץ, מדרסה ובית קברות.

  לאורי טוען כי היחס של סולימאן לעיר טרבזון היה יחס של כבוד יותר מאשר יחס מועדף.

סולימאן למד את מלאכת הצורפות בעיר טרבזון. כאשר הפך לסולטן, הוא שימש כפטרון לצורפי הזהב בטרבזון ועודד את הפיתוח של האומנות המקומית הזו.

  טרבזון הייתה עיר ספר שבה השפה היוונית הייתה השפה המדוברת ותורכית הייתה רק שפת המנהל.

7. אורטיילי זמן: המאה ה-16 (תקופת שלטונם של איוון הרביעי וסולימאן המפואר). מרחב: האימפריה העות'מאנית והקיסרות הרוסית. סוגיות: השוואה בין איוון לסולימאן. אופי, צורת שלטון, ורפורמות שביצעו. נקודות דמיון: 1. אוטוקרטים שעלו לשלטון במאה ה-16. 2. הזרוע הביצועית דומה (קרמלין לעומת ארמון). 3. שני השליטים צבעוניים יחסית לאפרורית האירופאית. 4. סולימאן: מנהיג העולם המוסלמי, לעומת איוון האיום: שטוען להיות מרכז העולם. 5. רפורמות: שניהם ביצעו רפורמות הקשורות בעיקרן למיסוד החוק. סולימאן "המחוקק"- לקח את מערכת החוקים שהייתה לפניו וביצע האחדה גיאוגרפית ועניינית בחוק עצמו. איוון האיום- יצר מערכת חוקים כמעט "יש מאין", בהיותה של המדינה הרוסית צעירה ולכן ניתן לראות את הרפורמות שלו כהרבה יותר משמעותיות. 6. לשתי המדינות נטייה ביזנטית. שניהם טוענים להיות יורשי הביזנטים (העות'מאנים טוענים גם לעדיפות ע"פ הביזנטים מאחר והם כבשו אותם). 7. בעיית ההורשה- כאשר יש יותר מבן אחד לשליט, נוצרת בעיית הורשה. 8. נטילת תארים: איוון נוטל על עצמו את התואר "צאר" למרות שהוא מגיע מדוכסות קטנה. העות'מאנים: נוטלים כמעט את כל הלגיטימציות האפשריות ונוטלים תארים כדוגמת ח'ליפה. 9. יחס בני התקופה אל השליטים הללו במאה ה-16 הייתה דומה- יחס של הערצה. 10. ניסיון לבנות שכבה תומכת במנהיג שבה תהיה נאמנות אישית לסולטן.

  אורטיילי מעוניין להעמיד את סולימאן ואת איוון האיום בקנה אחד בכדי להעלות את קרנו של איוון האיום כדמות מעניינת ומצליחה.

8. נג'יפולו זמן: המאה ה-16. מרחב: איסטנבול. תזה: סולימאן כאיש בוגר, נהג בסגפנות ובצניעות.

  נג'יפולו בודקת את יחסי הגומלין בין השדה האומנותי לשדה הפוליטי-חברתי.

המאמר עוסק בקשר שבין התפתחות הטעם האומנותי להתפתחות מערכת החוק.

  בתחילה התרבות העות'מאנית הייתה תרבות אקלקטית, דהיינו, תרבות האוספת חלקי תרבות מגורמים חיצוניים ולאחר ובמחצית השנייה של המאה ה-16, מדובר בתרבות פנימית יותר אסלאמית.

9. אינלג'יק זמן: לאחר כיבוש העיר ב-1453. מרחב: איסטנבול כאב טיפוס לעיר עות'מאנית. סוגיות: 1. האם ניתן להגדיר את המושג "עיר אסלאמית"? 2. מהו מבנה העיר ומה מוסדותיה? 3. תפקיד הדת כלפי מוסדות העיר איסטנבול וערים אחרות. 4. האם איסטנבול נבנתה ע"פ סדר הגיוני או באקראי? 5. סוגייה היסטוריוגרפית. תזה: הערים העות'מאניות מחולקות לשתיים: 1. האזור הציבורי הכלכלי-מסחרי (המתוכננים בקפידה גבוהה יותר מרובעי המגורים). 2. רובעי המגורים (אשר נבנו בחוסר סדר יחסי, אך גם להם יש חשיבות מבחינת ההפרדה בין הקבוצות האתניות השונות).

  העות'מאנים מתחילים בתהליך איסלום עם הגיעם לאיסטנבול. הם הופכים את הכנסיות למסגדים (=האיה סופיה), יוצרים מספר מוסדות אסלאמיים ומלבישים את העיר איסטנבול בארשת  אסלאמית.

1. מוסדות שלטון- הטופקאפי סאראי משקיף על מפרץ "קרן הזהב" הנמצא ליד המצודה בו גרים הסולטן ומשפחתו. בקומפלקס הזה יש גם מדרסות ומסגדים. קיימת גם מצודה במרכז העיר בה נשמר אוצר המדינה והיא מסמלת את כוחו של הסולטן. 2. המוסדות הדתיים- מוסדות ההקדש המוסלמי. הכנסיות הופכות למסגדים שהם מרכזים דתיים, חברתיים וכלכליים שבהם מושמע לראשונה בחוט'בה של יום שישי שמו של הסולטן העות'מאני. מוקמים גם בתי מדרש וספריות. 3. מוסדות חילוניים, ציבוריים ומסחריים- חנויות, שווקים, בתי-חולים, מזרקות ציבוריות, חמאם ובתי הארחה (חאן). מקימים גילדות מקצועיות ע"י השלטון בכדי לפקח על מוסדות העבודה השונים ועל הדור הבא (דאגה שמא יהיו יותר מדי אנשים באותו התחום וכיו"ב).

  האיסלאם, ע"פ אינלג'יק, הוא כוח דומיננטי ומאורגן הבא לידי ביטוי בואקף, במוסדות השלטון ובמוסדות החברתיים-כלכליים. (בניגוד לויטק שטוען כי נוצרים הובאו לשם כדי לעשות זאת בנוסף לדבריו של ויטק כאילו האיסלאם מביא למלחמה).
  ביאזיד השני עולה אחרי מחמת הכובש (1481), מרחיב את חיל היניצ'רים, מפתח את מנגנון המיסוי ומארגן את קשירת איסטנבול במסחר האזורי והבינלאומי. 
  הוא נאלץ למתן את המדיניות הנוקשה של אביו בכדי שיוכל לגבש אימפריה: הוא עיצב את המוסדות והנהיג את דפוסי הניהול.
  בזכותו, המערכת השלטונית גדלה, השטח התרחב, התימארים התייצבו בהתאם ואישי שלטון החל משכבת העסכרי וכלה במשרות הבירוקרטיות הגבוהות של דפתארדארים מתייצבים.

חשיבותה של העיר באיסלאם:

   העיר היא לא יחידה פוליטית, אלא אדמיניסטרטיבית בלבד, למרות החשיבות הרבה של העיר. בספרות האסלאמית תמיד מדובר על סיטואציות ספרותיות בערים, כלומר, אין אף סנטימנטים או תיאורים של כפרים ונופי טבע, עד למאה ה-20. עיקר ההתרחשויות המוסלמית בספרות הייתה בעיר.
  את העיר המוסלמית ניתן להגדיר ע"פ אינלג'יק כמוסלמית ע"פ האוכלוסייה הדומיננטית שבה וע"פ המוסדות המוסלמיים שבה.
  הדת ע"פ אינלג'יק, דואגת לכל צורכו של המוסלמי. הואקף והמסגד דואגים לאדם ל: בית-חולים, מסגד, אכסניה, מדרסה, ספריות ובעצם כמעט לכל צורכו.

אינלג'יק מול ריימונד נקודות הדמיון:

  שניהם מתייחסים לביטוי הפיזי-אורבני של העיר.

נקודות השוני: אינלג'יק חושב גם במשגים של תרבות ודת ואילו ריימונד מתייחס להיבטים הכלכליים והדמוגרפיים.

  אינלג'יק מייחס חשיבות לאיסלאם כהשפעה מכרעת על האופי המוסלמי של הערים.

הוא מדבר על חשיבות ההפרדה בין האוכלוסיות באמצעות בנייה היררכית וכיו"ב.

  ע"פ אינלג'יק, ההפרדה היא יותר בציבור, כמו בחמאם, אבל לא בתוך הרבעים עצמם אותם הוא רואה כפרטיים יותר ומופרדים יותר.
  ריימונד טוען כי הכלכלה הכי השפיעה על התפתחות הערים וכן גם המסחר והדמוגרפיה העולה.

הוא לא מתייחס לאפיונים העות'מאנים המבניים של העיר אלא מדבר על "ערים ערביות". לטענתו של ריימונד, בערים התגוררו אנשים בעלי רמת צריכה גבוהה (אליטות- יניצ'רים, ממלוכים, סוחרים ויצרנים) והפעילות של השכבה הזו הביאה להתפתחות הארגונית של העיר. 10. ריימונד זמן: המאה ה-16 עד המאה ה-19. מרחב: הפרובינציות באימפריה ובעיקר מצריים וסוריה (חלב, דמשק, קהיר). סוגיות: א. התפתחות הערים הערביות בכלל והתפתחות הפרובינציות באימפריה. ב. התפתחות קהיר. ג. סוגייה היסטוריוגרפית- מחקרים אירופאיים וערביים על התפתחות הערים. ד. התפתחות כלכלית בתחום האימפריה. ה. העלייה לרגל למכה. תזה: לא הייתה שקיעה של האימפריה אלא ירידה.

  הערים הערביות מתוארות ככאלה שסבלו משקיעה משמעותית מתחילת הכיבוש העות'מאני ושקיעה כלכלית כתוצאה מחדירת המעצמות. ע"פ ריימונד, השקיעה  של המדינות הערביות החלה עוד לפני הכיבוש העות'מאני ולא בעקבותיו.
  היסטוריון מצרי בשם אלמקריזי, ציין בשנת 1420 את ירידתה של קהיר מאמצע המאה ה-14, בגדאד עדיין סבלה מהפלישה המונגולית ב-1258, אנרכיה שלטה במזרח המדינה הממלוכית (חג'אז, סוריה וא"י), כך שהמצב בכל מדינות האזור היה בכי רע עוד לפני הכיבוש העות'מאני.
  הערים הערביות היו פרובינציות של האימפריה ובין השנים 1516-1683 (ניסיון כיבוש העיר וינה), הייתה באימפריה אחידות בתחומי החוק, ארגון המנהל, השפה והמטבע, היה חופש תנועה לכל נתין של האימפריה ונפתח ערוץ מסחר נרחב בפני הערים הערביות הגדולות שישבו על נתיבי הסחר הבינלאומי ובעיקר בין ערי סוריה ומצריים ששימשו מרכזי שיווק לסחורות מהמזרח ומהמערב.
  הערים הערביות, לפיכך, נראה כי רק הרוויחו מהכיבוש העות'מאני ולא סבלו מתחרות אירופאית.
  רק במאה ה-18 חלה ירידה משמעותית בסחר בקהיר ובעיקר בתבלינים שאותם החליף הסחר בקפה. גם זה הופסק לאחר שהחלו להגיע פולי הקפה מאיי הודו המערבית לאירופה.
  חלב הייתה עיר ספר בתקופה הממלוכית והפכה במאה ה-16 לצומת דרכים עיקרית בדרך למזרח. עברו בה מוצרי מותרות מפרס, הודו והמפרץ הפרסי שהובאו לאיסטנבול. אפילו במאה ה-19 עדיין המשיכה חלב להיות מרכז סחר פעיל ביותר.
  עובדת היות האימפריה שולטת על כל הדרכים למכה סייעה להתפתחות הכלכלה, בעיקר לקהיר ולדמשק. 
  ריימונד מדגיש כי המקור לזינוק במסחר ולשגשוג הכלכלי לא היה טמון בקשרי המסחר עם אירופה, אלא בגודלה של האימפריה העות'מאנית. חדירת המעצמות האירופאיות משנת 1753 ועד המאה ה-19, היא זאת ששברה את לכידותה של האימפריה, הביאה לשקיעתה וסללה את הדרך לקולוניאליזם.
  הכיבוש העות'מאני תרם לגידול בהיקף המסחר ותרם רבות לשגשוג של מספר ערים גדולות כגון קהיר, חלב ודמשק.
  התפתחות הערים הערביות הגדולות במאות ה-16 וה-17 נבעה משני גורמים עיקריים:

1. הגידול הכלכלי ממסחר בתוך תחומי האימפריה שהעניק להן מעמד של מרכזי שיווק בהיותן ערי נמל מרכזיות. 2. קיומו של מעמד שליט בבירות המחוזות שהיה בעל צריכה גבוהה של מוצרי מותרות.

  ריימונד מדגיש כי הערים הערביות צמחו בתנופה מראשית הכיבוש כפי שניתן ללמוד מהמבנה העירוני ומתיאורי המקורות לגבי קהיר וחלב.
  צמיחה עירונית זו הייתה קשורה לצמיחת הסחר שבאה עם כינון האימפריה העות'מאנית שהביאה לצמיחה דמוגרפית. הידיעות על ההיסטוריה הכלכלית של המחוזות הערביים אינן מדויקות מספיק כדי לקבוע את התפתחות הערים, אשר אירעה על רקע התפתחות כלכלית-גלובלית או על רקע קיפאון כולל.
  לדעת ריימונד, הפסקת הבנייה של המונומנטים בקהיר ובדמשק נבעה אך ורק מהעובדה שהערים הללו הפכו להיות מערי בירה לערים פרובינציאליות.

10. זילפי זמן: המאות ה-16 עד ה-18. מרחב: איסטנבול כמרכז הכוח והפריפריות. סוגיות: השינוי שחל במאה ה-17 בהקשר הדתי. המאמר עוסק בתפקיד העולמאא' באימפריה והתלות בין העולמאא' לסולטנות, הצופים והשינויים שעברו ובחשיבות הדת באימפריה. תזה: עאלם פשוט, לא יכול היה להגיע לדרגות הדת הבכירות כדוגמת השייך' אל איסלאם והקאדי הראשי של אנטוליה ורומליה.

  זילפי מדגישה את התגבשות מעמד האריסטוקרטיה של העולמאא' במאה ה-18 שיש לה מונופול על המוסד הדתי.
  מעמד העולמאא' נותן יציבות לחברה ומהווה דבק מאחד בין הגורמים השונים (הם היו אליטה מגשרת בין השליטים לקהילת המאמינים).
  לאחר הקטנת שטחי האימפריה, נותרו אנשי עולמאא' רבים מחוסרי עבודה ולכן, ברוב המקרים, הם קיבלו משכורת (מעין פנסיה), כאשר, למעשה, הם לא עשו דבר.
  אצל הממלוכים לא הייתה היררכיה קבועה ומסודרת, גם בערי הפריפריה היה המצב דומה, אך באיסטנבול עצמה ההיררכיה הייתה קבועה ומסודרת מראש.
  העולמאא' הבכירים לא התנגדו לרפורמות מאחר והם היו ממסדיים ומעורבים בממשל והכירו בשיקולי המדינה. העולמאא' הנמוכה, ובעיקר אלו שהתגוררו בפריפריות, לא היו קשורים לשלטון ולכן התנגדו לרפורמות בחריפות.

• במאה ה-16, מעמד אנשי הדת נקבע ע"פ הידע (ע"פ האג'אזה). • במאה ה-18, מעמד אנשי הדת נקבע ע"פ הייחוס (השתייכות לבית).

  במאה ה-18 מדובר על 11 משפחות שאנשיהן מאיישים את משרות הדת (חלקם אף את במנהל), כך שניתן לראות כי הייחוס הופך להיות לדרך ההתקדמות העיקרית במדרגות ההיררכיה של המוסד הדתי באימפריה. מתפתחת קבוצה אריסטוקרטית.

11. פירס זמן: המאות ה-16 וה-17. מרחב: הרמון הנשים באיסטנבול. סוגיה: חיי ההרמון וחשיבותן מהבחינה הפוליטית. תזה: הפילגש המועדפת על הסולטן אינה האישה החשובה ביותר מבחינה פוליטית אלא אם הסולטן.

  אין חומר רב על הנעשה בהרמון הנשים מאחר והנשים לא יכלו לצאת ממנו וגברים לא יכלו להיכנס אליו (מלבד הסריס השחור והסולטן). הדיווחים הקיימים הם של שבויים ששימשו כמשרתים בארמון האימפריאלי ודיווחי שגרירים ושליחים ששהו באיסטנבול.
  "המלכה האם", דהיינו, אם הסולטן הייתה זו שנהנתה מהכוח ומהמעמד הרמים ביותר בהארם העות'מאני.
  השינוי שחל במעמד ההרמון בא בעקבות שינויים שהכניס סולימאן ויורשיו.

הסולטן הפך להיות ליושב קבע בבירה וכל משפחתו איתו, כך שלקראת סוף המאה ה-16, לא היה בן ממשפחת המלכות ששהה מחוץ לבירה.

  ההארם לא הפך להיות לחלק מהארמון החדש עד אשר אם הסולטן (=ה"הארם סולטן") עברה לגור שם. לאחר מות סולימאן, ההארם לא רק גדל, אלא גם החל מאמץ יסודות ארגוניים ותפעוליים, שכן הגידול העצום ביושבי ההארם יצר צורך בארגון היררכי.
  לאחר שאחת מפילגשות הסולטן נכנסה להריון, היא הועברה לארמון הישן כהכנה ללידה המלכותית ושם המשיכה להתגורר עם הילדה. אסור היה לה להביא ילד. לאחר שהביאה ילד לאוויר העולם, היא ישר גורשה מההרמון.

ההיררכיה של מוסד ההארם: 1. האליטה של ההארם שכללה את אלו שנשאו בתואר "סולטן" (=ואלידה סולטן, האסקי סולטן, נסיכים ונסיכות). 2. קבוצת בנים שכללה את הצוות המנהלי והמכשיר ונשים אחרות בעלות מעמד. 3. הקבוצה הגדולה ביותר של סגל נותני השירות. • ההיררכיה זוהתה ע"פ הקצבאות שחולקו לכל חבר בהארם.

  ואלידה סולטן- הדמות הבכירה ביותר בהארם. האישה המופקדת על האפוטרופסות של המשפחה המלכותית בנוסף לשליטה על משק הבית והתפקוד היומיומי שלו.
  האסקי- הפילגש האהובה ביותר על הסולטן. היא הייתה אמם של הסולטנים הפוטנציאלים לעתיד.
  נסיכים ונסיכות- הנסיכה העות'מאנית נהנתה ממעמד נמוך מאד בהארם. רק באמצעות נישואין לאנשי מדינה רמי דרג הן יכלו לשחק תפקיד בעל חשיבות כלשהי ולזכות בהכרה. הנסיך, לעומתה, נהנה ממעמד רם ביותר בעצם שירותו לאימפריה.
  הדיי חאת'ון- המינקת של הסולטן. זכתה ליחסי קירבה משפחתית כמעט עם הסולטן ובד"כ התחתנה עם איש מדינה רם דרג.
  הקתח'ודה חאת'ון- המשרתת הבכירה של ההארם (קצינת המנהלה הבכירה של מוסד ההארם ומכשירת הנשים אשר שירתו את הסולטן). היא הופיעה כחלק מהאליטה המשפחתית.
  פירס מנפצת בדבריה את הגישה המערבית המבחינה בין ציבור ופרט, כאשר הפן הציבורי מזוהה עם הגברים ואילו הפרטי עם הנשים.
  פירס טוענת כי ה"האוס-הול", דהיינו משק הבית, זו היחידה הפוליטית-כלכלית הבסיסית ולכן לנשים שהן כביכול במגזר הפרטי יש השפעה גדולה יותר על המגזר הציבורי.
  ההארם הוא מקום מקודש עם תכונות של פרטיות, אך בניגוד למערב, אין הדבר עומד בניגוד למישור הציבורי שכן העות'מאנים התייחסו ל"פנים" כאציל ול"חיצוני" כעממי. וזו הדיכוטומיה.

.12. פארוקי

  פארוקי עוסקת באליטה הכלכלית והפוליטית.

• האליטה הכלכלית הורכבה מהסוחרים הגדולים. • האליטה הפוליטית לא הורכבה מהאליטה המסחרית והיא נהנתה מפטור ממיסים, בתים (לא שטחי אדמה) והיו רשאים להתיר את רכושם כעיזבון לאחר מותם. • הסריסים היו שומרי הסף בארמונות רבים בהרבה תקופות. הם גם משמשים כמשרתים המרכזיים במכה ומדינה ומתווכים בין גורמים שונים. • הסריס השחור הגדול היה ממונה על הואקף. • אנשי הצבא קיבלו משכורות ממיסים ושלל מהכיבושים. • הוזיר הגדול עומד בראש הפירמידה הצבאית. הוא זה שקובע מחירי שוק ומחייב את הסוחרים לקנות ממנו במחיר שהוא קבע. • יש מוצרים, בעיקר מוצרי בסיס, שנקבע להם מחיר אחיד בכדי שגם עניים יוכלו ליהנות מהם ולקנות אותם (כמו לחם למשל). המחיר הזה נקרא HARH. • מוטפיד- זהו המפקח על השווקים. הוא זה שאחראי על המחירים בשווקים ועל התנהגות נאותה בהם (זיוף משקולות לדוגמא). משמש כמגן על החלשים והעניים, אך גם על הסוחרים שלא יפסידו ועל הכלכלה שלא תיפגע.

  פארוקי טוענת שהיחלשות האימפריה העות'מאנית כפי שנצפתה ב-1550, נבעה מהתבוננות על המצב האישי של בני אותה התקופה. על כל השחיתויות שהתרחשו בקרב האליטות ובעלי הכספים באימפריה ובפריפריות שמסביב.
  החברה באותה התקופה, עוברת טרנספורמציה. האימפריה מתרחבת וגדלה והופכת לאימפריה מבוססת המגינה על גבולותיה. האנשים עוברים טרנספורמציה בעודם מטיילים לאורך ולרוחב האימפריה האדירה. הם החלו לדבר עם מהגרים ממדינות אחרות ולהעלות נוסטלגיות על כך שהעבר היה יותר טוב.

13. מאסטרס זמן: 1516-1918. מרחב: אזורי הערים הערביות באימפריה בהם הייתה זהות מקומית חזקה. סוגיה: האם האיסלאם סובלני? מקורות: כרוניקות של נוצרים ומוסלמים, סיפורי מסעות, פתוואות (FATWAS), פסקי דין מבתי-משפט וחוזה עומר. מאסטרס שואל שלוש שאלות: 1. מה אומר הקוראן? 2. מה אומרת השריעה? 3. מה אומרת המציאות בשטח. • ע"פ השריעה ד'ימי הוא ד'ימי- אין הבדל בין נוצרי ליהודי. • הקוראן עוין מאוד כלפי היהודים יותר מהנוצרים- מכיוון שלמחמד היה מגע רב יותר עם היהודים מאשר עם הנוצרים. • בחדית' יש ביטויים הרבה יותר שליליים לד'ימים מאשר בקוראן. • ע"פ הקוראן מס הג'יזיה נועד להשפיל את הד'ימים, • המוסלמים לא כפו על הד'ימים להתאסלם. • הד'ימי קיבל הגנה כל עוד שילם את מס הג'יזיה וידע את מקומו כנחות בחברה האסלאמית.

  לנוצרים וליהודים היה מעמד כלכלי וחברתי שונה ממוסלמי מאמין.

המעמד הזה נקבע עוד בראשית ימי האיסלאם ע"י עומר, הח'ליפה השלישי.

  עומר זה, כתב חוזה שלימים נקרא חוזה עומר ובו מוגדרים ונקבעים כל דרישות השלטון מהלא-מוסלמים.
  כל אדם שאינו ערבי, (בין אם הוא מוסלמי או לא), חויב לשלם מס ג'יזיה (מס גולגולת).

כל אדם שאינו מוסלמי ואינו ערבי, חויב לשלם את מס החראג' בתמורה לנאמנות פוליטית ואי מתן עזרה לאויבי האיסלאם. ע"פ חוזה עומר: • אסור ללא מוסלמי למכור למוסלמי כל דבר שאסור ע"פ חוקי האיסלאם (אלכוהול וחזיר, למשל). • אסור לערוך טקסי שדת ברחובות ובקול (אסור לצלצל בפעמון הכנסייה, למשל). • אסור ללא-מוסלמי להינשא עם אישה מוסלמית. (הפוך מותר). • אסור לבנות ו/או לשפץ בתי כנסת או כנסיות. • אסור לרכב על בעלי חיים מלבד חמורים ופרדים. • אסור ללמד ילדים לא מוסלמים את הקוראן או ערבית לצורכיהם. • אסור ללא מוסלמי להחזיק בעבד מוסלמי. • אסור ללא-מוסלמי לדבר או לעסוק בנביא מחמד, תורתו ו/או אמונתו. • יש להקפיד על מערכת לבוש שונה מהמוסלמי.

  עמידה בחוזה זה וכן תשלום מס הג'יזיה, מבטיחים ללא-מוסלמים שמירה על הרכוש והחיים ומאפשר מסלול חיים שקט ורגיל הכולל קיום מצוות כרגיל.
  בבירה השלטונית הכיר הממשל במנהיג הרוחני של כל קהילה (הפטריארך היווני והחכם פאשא).

היהודים שימשו באוצר הבנקאי והיוונים בתרגומים. הארמנים החלו לעלות ולהתחזק במסחר המשי באיראן.

  בתקופת הרקונקיסטה ובזמן מסעות הצלב, נרדפו הנוצרים הרבה יותר מהיהודים, אך באזורים השיעיים או באזורים שלא היו בהם נוצרים, עברו גם היהודים פרעות ועינויים.
  היחס כלפי הלא-מוסלמים הורע באזורים בהם הייתה שליטה חזקה של אנשי הדת.

• היו מקרים בהם היו תופעות אלימות כלפי הלא מוסלמים, אך בעיקרון נשמר עיקרון השקט והשמירה על הלא-מוסלמים. • היו גם ריבים בין הנוצרים ליהודים עצמם. • הצופים היו הקבוצה היחידה אשר קיבלה את היהודים ואת הנוצרים עד כדי פעילות במקדשים משותפים. (לדוגמא אלנאבולסי מדמשק)

  לדעת מאסטרס, הלאומיות במאה ה-19 מתבססת מאד על האלמנט הדתי כזהות קולקטיבית.

www.meast.on.to