Middle East Modern History
Register
תגית: עריכה חזותית
 
(6 גרסאות ביניים של 6 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
  +
==פרק א': מורכבותה ורבגמד בכורה מבין כל האמירויות. עמדו מול הביזנטים תקופה ארוכה ובכך הגשימו את משי שיש לחזור לאסלאם המסורתי.
==פרק א': מורכבותה ורבגוניותה של האימפריה העת'מאנית:==
 
 
וזירים חשובים: מוסטפה רשיד פאשה, עאלי פאשא ופואד פשה.==
 
התקופה: 1300-1918 תקופה של 600 שנה. אך יש הגורסים שהאימפריה הגיעה לדרגת אימפריה רק עם כיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453 (גם אז 450 שנה).
 
גיאוגרפיה: מערב – תוניס עד מרכז אסיה, מזרח – איראן, צפון – לבוב בפולין, דרום – גבולות אתיופיה = בתקופה הכי גדולה.
 
שפה: הרבה שפות אך שפת המנהל היא תורכית עת'מאנית.
 
קבוצות אתניות: תורכים, אלבנים, צ'רקסים, גרוזינים, רוסים (לפעמים), טאטרים, תורכמנים, סלאבים, אירופים, ערבים.
 
הסכמה כללית: עם היות הסולטאן מבית עת'מאן.
 
מקורות לחקר האימפריה: ארכיונים עת'מאנים, ארכיונים זרים, כרוניקות וספרות נוסעים.
 
 
==פרק ב': מאמירות לשאיפות אימפריאליסטיות:==
 
 
כניסת התורכים:
 
1. בשיטה הממלוכית: בתקופת אל מעתצם (מ 842) נכנסו לוחמים תורכים ממרכז אסיה לצבא המוסלמי. המטרה הייתה נאמנות לחליפה ולכן הקפיד שלא יתערבבו עם האוכלוסייה.
 
2. חיכוכים בגבול: המוסלמים ערכו פשיטות לכוון הערבות האסיאתיות ולקחו שבויים תורכים וגם נפל בשבי של השבטים הנוודים. נוצר מעבר של תרבויות, נוודים צופים שהפיצו את דת האסלאם. 3) יחסי מסחר: בין יושבי הערבות לאסלאם העירוני והכפרי.
 
התאסלמות: בסוף מאה 10 שבטי האוע'וז מתאסלמים.
 
עליית הסלג'וקים: במאה ה 11 עלייה של בית סלג'וק. 1034 הם כובשים את איספהאן שבאיראן, ב- 1055 תופסים את השלטון בבגדד. מופיע לראשונה המושג "סולטאן" החליפה נשאר ונותן להם בכך את הלגיטימציה לשלוט.
 
מלחמות הספר: ספר = אוץ = אזורים בהם התפתח מאבק בין האסלאם ושבטים לא מוסלמים , אלו אזורי המלחמה "דאר אל חרב" בניגוד ל "דאר אל אסלאם". מלחמה זו נוהלה ע"י הע'אזים שחיו אורח חיים שלא דגל במוסכמות, היו מוכנים להלחם גם מתוך אינטרס כלכלי.
 
הנסיכות הסלג'וקית של רום: באנטוליה = רום = יוונים ביזנטים בערבית. נוסדה ברבע האחרון של המאה ה – 11 מתוך מריבות פנימיות באימפריה הסלג'וקית.
 
התפתחות היסטורית: 1258 כיבוש בגדד בידי המונגולים. בנוסף ב – 1261 מסולקים הביזנטים מקונסטנטינופול בעקבות מסע הצלב הרביעי. בנוסף מאבקים במזרח אנטוליה בגלל ע'אזים שמתחילים להתיישב. האוץ' מתקדם ממזרח אנטוליה למרכזה והוקמו אמירויות של ע'אזים על חורבות הסולטנות של רום, רובן צומחות מהר ונופלות בגלל יריבויות פנימיות.
 
בית עת'מאן: עולה במאה ה- 14 אמירות בראשות עת'מאן שמצליחה תוך 50 שנה להגיע למעמד בכורה מבין כל האמירויות. עמדו מול הביזנטים תקופה ארוכה ובכך הגשימו את משימת הע'אזים, זה נתן להם יוקרה ולגיטימציה אסלאמית וגם יתרון כלכלי. לאט לאט הצטרפו משפחות תורכיות לבית ונתנו את נאמנותם לעת'מאן. (זאת עפ"י התיאוריה של פאול ויטק מלומד בלגי).
 
התפשטות בית עת'מאן בתקופתו ובתקופת בנו: מערבה לאירופה ומזרחה לאמירויות אחרות באנטוליה. רוב הכיבושים היו בתקופת בנו "אורחאן" שמשל 1326-1362. הבירה הראשונה הייתה בורסה ואחר כך נכבשה איזמיט מה שנתן מימד בין יבשתי מעבר לאסיה הקטנה. "רומלי" היה השם שניתן לפרובינציות באזור יוון והבלקן, זו הייתה הלב הכלכלי והצבאי של הממשל.
 
התפשטות בתקופת מוראד 1: ב- 1365 הבירה הועברה לאדירנה = אדריאנופול ממערב לבוספורוס בחלק האירופי , זה קורה בתקופתו של מוראד הראשון.
 
שני שלבים בכיבושים:
 
1. השתלטו העת'מאנים על שליטים מקומיים וניסו לשלב אותם בממשל, מערכת מעין וסאלית: מעלים מס נשבעים אמונים ויכולים לעבד את האדמה ולשלוט באנשים.
 
2. שלטון עת'מאני ישיר, נטלו את ההנהגה מהאליטה המקומית, הפקיעו את הקרקעות וחילקו אותם לאנשי צבא בשיטת "תימאר".
 
פעילות צבאית דו חזיתית: במערב ובמזרח לאורך תקופת האימפריה מתקופת מוראד 1. במאה ה – 14 ובשליש ראשון של מאה 15 במערב נגד הנוצרים ובמזרח נגד מוסלמים: לוחמי בייליקים באנטוליה, אנשי קראמאן במיוחד.
 
 
==פרק ג': חלומות אימפריאליים שהתנפצו:==
 
 
תקופת ביאזיד ה -1: בנו של מוראד, עלה ב – 1389. בתקופתו מתחילה שיטת ה"תימאר".
 
הצבא העת'מאני: היה בנוי מאנשים שהואסאלים המקומיים היו צריכים לתת. חוד החנית היו הע'אזים ושאר היחידות היו משולבות. זה בשלב הראשון של האימפריה. בחלק השני , בתקופת השלטון הישיר, בשיטת ה"תימאר" הקצינים שהיו אחראיים על שטח אדמה היו צריכים לאמן צבא קטן ולחמש אותו והם היו מקבלים משימות. זה התאים לאימפריה בתנועה, היכולת של מנגנון מוגדר להפוך לאלתר לצבא לוחם ולהשתלב ביחידות העת'מאניות.
 
הפשיטות בבלקן: האוכלוסייה התאפיינה בפיצול פנימי רב, המיסים לפני בוא העת'מאנים היו כבדים, האיכרים סבלו מעריצותה של האצולה, היו סכסוכים על רקע כנסייתי דתי: האיכרים אורתודוקסים וההנהגה מנסה ליצור ברית עם האפיפיור. האיכרים שמחו על בוא העת'מאנים הרגישו שהמיסים יותר הוגנים ושהשיטה יותר צודקת, הקצינים גם לא בזזו את הכפרים והתנהגו באופן ממושמע להפליא.
 
הפשיטות באירופה: האירופים פחדו מהגורם התורכי וראו את העת'מאנים כברברים וגסים. הייתה קואליציה צלבנית של האפיפיור, שליט הונגריה, הדוכס מבורגונדיה והצרפתים והוונציאנים שסיפקו את הכוח הימי הלוגיסטי. אלה הגיעו לקונסטנטינופול והיה קרב ב – 1396 בו הובסו ע"י העת'מאנים תוך 3 שעות. קונסטנטינופול לא נכבשה בגלל תימורלנק.
 
החזית התימורלנקית: תימורלנק הוא בעל רקע תורכי מונגולי מוסלמי שהקים אימפריה שממשיכה את של ג'ינגז חאן ב – 1387 השתלט על איראן. תימורלנק חבר לנסיכויות במזרח אנטוליה וקרא תיגר על ביאזיד שקיבל לגיטימציה מהחליפה העבאסי שישב בקהיר שהקיר בעת'מאנים כיורשי הסלג'וקים. ההתנגשות הייתה ליד אנקרה ובעקבותיו הוסר המצור מקונסטנטינופול, ביאזיד הוכרע והושפל ונלקח בשבי ומת ב – 1405.
 
מצב האימפריה העת'מאנית: 1402 יש התמסדות של מערכות יסוד ממשלתיות שהוו תשתית אימפריאלית: תימאר, ממשל מרכזי, ריכוז המנהל. ביאזיד פיתח יחס לאנשי הרוח והתרבות והתפתחה תשתית רוחנית לאימפריה. הע'אזים לא אהבו את כל נושא המיסוד וזה אחד הדברים שהקשו על המאבק בתימורלנק.
 
 
==פרק ד': מחמת השני – הכובש בן ה – 19:==
 
 
אינטרגנום: תקופה באימפריה שמתחילה מהכישלון של ביאזיד. 4 שחקנים: עת'מאנים, אירופה, הביזנטים, תימורלנק. הנסיכויות באנטוליה הופכים לוואסאלים מונגולים, תימורלנק ממנה את 3 בניו של ביאזיד למושלי מחוזות ואלה החלו להסתכסך במיוחד כשמת תימורלנק ב – 1405 . מחמת ה – 2 הבולט מכולם אסף תמיכה שבאה מהתימארים ומחיל היניצ'רים (גויס מהנתינים החדשים, אוסלאם וחונך להיות כוח נאמן לסולטאן). לגורמים אלה היה אינטרס בבית עת'מאן כאימפריה.
 
מחמת 2: נקט מדיניות של זהירות לא להרגיז את שאה-רוח בנו של תימורלנק, את הביזנטים ואת אירופה הנוצרית (פחד ממסע צלב).
 
מוראד 2: שלט 1421-1451, ביצע מהלכים מדיניים שבסופם כל האזורים מסביב לקונסטנטינופול בידיו, במזרח השתלט על נסיכויות שזכו לעצמאות חוץ מנסיכות קראמאן, במערב התחדשה המתקפה על הבלקן. עימות ממושך התפתח עם יאנוש הוניאדי שליט טרנסילבניה שניסה להיאבק בעת'מאנים באמצעים דלים ועשה זאת טוב כך שב – 1444 תיקו ומוראד רוצה שלום ולכן מגיע להסכמים. הוא עסק בתרבות ורוח ופרש לבורסה ונתן את השלטון לבנו.
 
מחמת 2 "הכובש" : שלט 1451-1481. נער בן 12, 2 מנחים היו לו: צ'אנדרלי ח'ליל פאשה, וזיר ממשפחת וזירים חשובה שליוותה את השלטון העת'מאני. לחץ על מוראד 2 לחזור לתפקיד וזה חזר פעמיים, גם בגלל מרד יניצ'רים באדריאנה שארגן ח'ליל. נפטר ב – 1451. מחמת בן 19. זגאנוס פאשה: יועץ בולט ממוצא של עבדי השער מהבלקן, תמך בכיבוש קונסטנטינופול הנצורה (בניגוד לח'ליל). הוא מקבל החלטות: לכבוש את קונסטנטינופול - 1453, להוציא להורג את ח'ליל, לארגן את היניצ'רים הנאמנים לח'ליל ולחדש את מלחמת הע'אזים באירופים באזורי הספר. השיג הישגים בבלקן ובצפון, הים השחור הופך ל"אגם העת'מאני", הטטארים של קרים הופכים וסאלים, שולט על דרכי המסחר לרוסיה. נסיכות קראמאן נופלת גם היא. מקדיש אמצעים לפיתוח העיר איסטנבול: בונה ארמונות, מדיניות כלכלית.
 
 
==פרק ה': בניית התשתית לתקופת הזוהר:==
 
 
עקרון הירושה: רק גברים ומי מהבנים שמצליח לכבוש את השלטון בכוח הזרוע, אח"כ הוא רוצח את כל האחים ומי שדורשים את הכתר וזה מבטיח יציבות. גרם לכך שהבנים היו קרובים לבירה כדי לדעת על מות הסולטאן. הנסיכים היו בד"כ שליטי פרובינציות, נתן להם ניסיון בניהול והיתרון היה למי שבפרובינציות הקרובות לבירה. כשמחמת 2 מת היו לו שני בנים: ביאזיד בן 33 שהיה מקורב לאופוזיציה וג'ם בן 22 שהיה מקורב לאביו, ביאזיד ניצח אחרי שנה וג'ם ברח לרודוס למסדר "אבירי יוחנן הקדוש" אח"כ נדודים באירופה ומת בחצר האפיפיור – הוא היה כלי סחיטה בידי אירופה כלפי האימפריה העת'מאנית.
 
ביאזיד 2: פיצה את היניצ'רים, צמצם את הפיחותים במטבע "איקצ'ה", ביטל חלק מהחרמות הוואקף. בגלל החשש מג'ם לא כבש באירופה ולכן בתקופתו שקט חיצוני. בתקופתו מס' דברים חשובים:
 
1. התעצמות הצי והפיכתו לכוח ימי משמעותי בים התיכון שנשלט אז ע"י ערי מדינה איטלקיות, ספרד וצרפת.
 
2. בשנת 1502 משתלטים הצפאווים בראשות שאה איסמעאיל על איראן. הצפאווים הם תורכים שיעים מקור כוחם משילוב מסדר צופי וארגון צבאי.
 
3. ב – 1498 מגיעים הפורטוגלים בהנהגת ואסקו דה-גמה לאוקיאנוס ההודי, יש לכך משמעות כלכלית, יש השפעה על הממלוכים.
 
סלים האכזר: אחרי מותו שני נסיכים טוענים לכתר: סלים מושל טרבזון על החוף הדרום מזרחי של הים השחור. השני אחמת מושל אמסיה שקרובה לאיסטנבול. סלים האכזר נכנס לבירה עוד לפני מות אביו יצר קשרים ואילץ את האחרון להתפטר. הוא חיסל את האופוזיציה, ערך מסע טיהור נגד השיעים במזרח אנטוליה, 1514 העת'מאנים מביסים את הצפאווים בקרב צ'אלדיראן ונכנסו לתבריז. ב – 1516-1517 כובש את סוריה א"י ומצרים והגיע לחג'אז. לקח לעצמו את התואר "מגן המקומות הקדושים". שקט בחזית האירופית. מת ב – 1520.
 
 
==פרק ו': שיטת ה"תימאר":==
 
 
סולימאן המפואר: מזוהה כתקופת השיא של האימפריה. העת'מאנים קראו לו "סלימאן הקנוני", נותן החוק ולא המפואר כמו שכינוהו במערב, כיוון שהביא את מוסדות החברה לדרגת ייצוב גבוהה ועיגן אותם במערכת חוקים קנוניים (סולטאניים). הוא חידש את הכיבושים לאירופה. היו הרבה בריתות עם מדינות באירופה. נלחמו בעיקר נגד ההבסבורגים, בת ברית היא צרפת. בתקופתו התבססו מוסדות השלטון ועוגנו במערכת חוקים מפורטת. מת ב – 1566 בשנתו.
 
סלים 2: בנו של סולימאן. בתקופתו מתחילה ירידה של האימפריה.
 
מוסדות השלטון: התבסס על 3 מסורות:
 
1. ערבות מרכז אסיאתיות – ממנו לקחו את הנאמנות לשלטון משפחתי שושלתי דבר שיצר יציבות והיה מוסכם.
 
2. מסורות ע'אזיות – מלחמת מצווה להרחבת דאר אל אסלאם, אורח חיים של מלחמה מתמדת.
 
3. המסורות האסלאמיות – אסלאם קלאסי. המקוריות העת'מאנית התבטאה בשילוב המסורות.
 
ההיררכיה: סולטאן, שכבת שליטים שנקראת "עסכרי" שכללה: אנשי צבא, מנהל ובירוקרטיה ואנשי דת ורוח, אלה קיבלו פטור ממס, לבוש שונה. כל השאר הם ה"רעאיא", צאן מרעית, שכבת נשלטים ששלמו מסים. הפיקוח על שמירת החיץ בין הקבוצות היה על הסולטאן שאישר מעברים.
 
שיטת ה"תימאר": הסולטאן נותן אדמות לקצינים מצטיינים ממעמד העסכרי ואלה יכלו לעשות שימוש ביבול בחלקו ואת השאר להעביר לאיסטנבול. בנוסף היה על הקצין לספק חיילים (בעיקר פרשים "סיפאהי") לפי גודל הכנסתו.
 
הרכב ה"תימאר": מספר כפרים= "תימאר", מספר תימארים= "סנג'ק" בראשו עמד מושל בדרגת סנג'ק ביי, מספר סנג'קים= "איאלת" בראשו עמד בתחילה מושל בדרגת ביילר ביי שזה מפקד המפקדים.
 
תחריר (טאבו): סקר שנעשה בשטח שנכבש לאמוד את גודל השטחים וההכנסה שתצמח מהם. המשלחות הכינו פנקסי רישום מקרקעין לכל פרובינציה בשפת ה"סיאקאת" שהוא מעין כתב סתרים. הפנקסים נשלחו לבירה וחולקו ל"מפורט": כלל שמות בתי אב, הכנסות משוערות וחלוקה לתימארים. "תמצית": פרטים עיקריים והכנסות.
 
הערות על השיטה: 1)
 
1. מקור השיטה באיראן, פותחה ע"י הסלג'וקים של רום.
 
2. ממשל מרכזי וחזק בניגוד לפיאודליזם האירופאי, אין יצירה של מוקדי כוח, לבעלי התימאר אין יכולת שיפוט.
 
3. השיטה העניקה לכידות והמשכיות למערכת הגדולה והמסועפת, אך הביאה גם לשמרנות יתר.
 
4. השיטה הגיעה לשיאה בתקופת סולימאן המפואר.
 
 
==פרק ז': עבדיו הצבאיים של הסולטאן:==
 
 
מוסד ה"גולאם": עבד, מעמד עבדי השער. העיקרון התבסס על העברת נערים מתרבות אחת לאחרת חינוך בבתי ספר צבאיים והפיכתם לחיילים, הנאמנות לסולטאן.
 
דבשירמה: הפרוש הוא לאסוף. מערכת הגיוס שלקחה נערים מבין האוכלוסייה הלא מוסלמית באימפריה (נוצרים). משלחת של יניצ'רים וחיילי רגלים שמקורם באותה שיטה, מקימים מחנה באחת הפרובינציות ומודיעים על גיוס כאשר ראשי הערים קבעו מי הנערים אשר ילכו. בהתחלה האוכלוסייה הסתייגה אך בהמשך ראו בזה הזדמנות לקידום בניהם והמצב הגיע לכדי שוחד.
 
צ'יקמה: סלקציה, החיילים עברו מיון נוסף כך שהאליטה נשלחה לארמונות המלוכה באיסטנבול ואדירנה והשאר למחנות באנטוליה. המשרתים בארמון עברו סלקציות תמידיות ולמדו הכול. באמצעות הצ'יקמה עברו עבדי השער למסלולי קריירה של תימאר, מושלי פרובינציה שהיו פרשים.
 
השרות בארמון:
 
1. שרות פנימי: היוקרתי והחשוב, ניקיון, בישול, הקצינים הבכירים הגיעו לפמליה של הסולטאן ויכלו להשפיע על מהלכים פוליטיים, קיבלו דמי כלכלה.
 
2. שירות חיצוני: מי שלא עלה למשרות בכירות בארמון, יחידות היניצ'רים, חיל הפרשים של הארמון, תותחנים, שומרי הארמון ושירותים נלווים. מונו לעיתים למושלי פרובינציות.
 
 
==פרק ח': וזירים בירוקרטים ואנשי דת:==
 
 
מוסד הווזירות: מוסד שהתפתח אצל הסלג'וקים. הווזיר הגדול הוא נציגו המוחלט של הסולטאן, מרביתם היו משיטת הדבשירמה לכן היו חוקית עבדים ולא יכלו לצבור הון. הווזיר הגדול היה לפעמים יוצא למלחמות בראש הצבא במקום הסולטאן שהיה בא רק לעודד את החיילים.
 
הדיוואן הקיסרי: מועצה אימפריאלית שניתבה בראש המנהל העת'מאני ובראשה הווזיר הגדול. הסולטאן היה מנהל עניינים שהובאו לפניו: צבא, ממשל, כספים ומשפט (בית דין עליון). מחמת היה מסתר מאחורי סבכה ומתערב רק כשרצה. מהמאה ה- 17 הישיבות הועברו למעון הווזיר הגדול : "באב אל עאלי" – השער העליון. בישיבות השתתפו וזירי הכיפה (אולם עם תיקרה כיפתית): ראשי כספים, צבא, מנהל ומשפט. הווזיר היה כותב לסולטאן את ההחלטות ומקבל את אישורו.
 
מוסד הבירוקרטיה: התחלקה לשני אגפים: אגף הדיוואן האימפריאלי ואגף הכספים. היו משרדים שהעומד בראשם נקרא "ג'אגיאן", בראש מערכת משרדים של הדיוואן האימפריאלי עמד ראש המנהל שנקרא "ראיסולכותאב". בראש מנהל הכספים עמד ה"דפתרדאר". המנהל היה מורכב גם ממוסלמים מלידה ורוב הזמן היה מאוד ריכוזי.
 
מוסד המשפט הדתי: חובת סולטאן הייתה לשמור על הצדק, לשמור על הנתינים מפני פקידים עושקים. שכבת אנשי הדת, העולמא עמדו בין בעלי השררה והנתינים. תפקידיהם: הוראה, שיפוט (קאדי) ומתן חוות דעת הלכתית. לכל מחוז היו מממנים קאדי והראשיים היו בראש רומליה ואנטוליה.
 
פטיציה: עצומה שיכול לכתוב כל אדם , או נציגו איד דת לסולטאן, ניתן בתהלוכות לסולטאן (בגלימה).
 
המשפט: שתי מסגרות מרכזיות:
 
1. שריעה – ההלכה המוסלמית.
 
2. קאנון – צווים של הסולטאן שמהווים תוספת לחוק ואל לו לסתור את השריעה. הקנונים היו אד הוק, מדי פעם ביצעו קודיפיקציה של הקנונים מה שיצר את ה"קאנון נאמה", קובץ התקנות.
 
מופתי: נותן חוות דעת הלכתית שהיא הפתווה, בראש הממסד הדתי עמד המופתי העליון של האימפריה "שייח אל אסלאם", האסכולה הדומיננטית הייתה החניפית.
 
 
==פרק ט': סולטאנות הנשים ולאחריה:==
 
 
התקופה הפוסט סולימאני: בקיעים בחומה המוסדית של האימפריה והתרופפות החזיתות החיצוניות: החזית הרוסית, החזית האיראנית צפווית, צפון אפריקה, הים התיכון נגד הוונציאנים והחזית האירופית. תבוסות קטנות וחוזי שלום שלא הביאו כבוד. התפתחויות בחזית הפנים:
 
1) התפוצצות האוכלוסין של המאה ה – 16, גידול דמוגראפי שהשפיע על המצב הכלכלי.
 
2) אינפלציה ללא צמיחה משקית תוך אתגר אירופי מתעצם.
 
3) מוסד היניצ'רים מתנפח ונכנסים בנים של יניצ'רים.
 
4) שיטת התימאר התרופפה.
 
5) הביטחון התרופף מה שפגע במסחר.
 
6) מרידות הג'לאלי פרצו באנטוליה.
 
ההרמון: ההרמון "הרמליק" מופרד באופן מוחלט מאגף הגברים "סלאמליק". בראש ההרמון הייתה אם הסולטאן, הייתה לו מערכת מנהלית נפרדת וקשר עם ההרמונות בפרובינציות.
 
משבר שושלתי: במאה 17 מגיעים לשלטון סולטאנים צעירים וחלקם לוקים בנפשם, התבטל המנהג של תפיסת השלטון בכוח והנסיכים היו מוחזקים בהרמון ב"קאפס" (כלוב) ולא בפרובינציות כשליטים.
 
כוסאם סולטאן אם אבראהים ה -1 : עלה לשלטון ב – 1640, סבל מבעיות נפשיות, אמו כוסאם סולטאן שלטה לחלוטין מאחורי הקלעים ב – 1648 אפשרה את הדחת בנה שסולק והוצא להורג.
 
טורהאן סולטאן אם מחמת 4 : בן של אבראהים עלה אחריו, כוסאם חשבה שתמשיך לשלוט אך אימו טורהאן סולטאן שלטה במקומו כשזה התעסק בציד ותענוגות. כוסאם החליטה להדיח את הנכד בשביל למנוע את שליטת טורהאן אך אנשיה של האחרונה חיסלו את כוסאם.
 
מחמת קופרולו: 1656 הוונציאנים נכנסים למייצרי הדרדנלים ויכולים לצור על איסטנבול וכולם נכנסו ללחץ טורהאן ממנה לווזיר גדול את מחמת קופרולו, הוא ייסד שושלת של ווזירים גדולים, היה חזק מאוד והציב לה תנאים שנתנו לו חופש פעולה גדול, שלט 6 שנים. הנהיג רפורמות במטרה לחזור לתקופת סולימאן המפואר: חודש הקאנון של הסולטאן והמוסדות המעוגנים בו, הסיר את המצור הוונציאני, הישגם בחזיתות השונות, באירופה התחדש הפחד מהתורכים.
 
אחמד פאזל: בנו של קופרולו שנתמנה אחרי מותו. המשיך ברפורמות כך שהאימפריה במגמת עליה עד שב – 1683 צרים על ווינה בירת ההאבסבורגים. קארה מוסטפה פשה עמד בראש הכוח ועם הנסיגה נרצח בהנחיית הסולטאן ובכך איבדו את המנהיג הצבאי הטוב ביותר.
 
חוסין אמג'ה זאדה קופרולו: נקט מדיניות של שלום עם אירופה וחתם ב – 1699 על חוזה קרלוביץ שכלל ויתורים טריטוריאליים רבים.
 
 
==פרק י': רפורמות: הניסיון להחיות את "תור הזהב" הסולימאני:==
 
 
מעגל הרווחה: ללא צבא חזק לא יכול להתקיים סמכות השלטון והסולטאן, בשביל זה יש צורך במשאבים וכוח יצרני, הרעיא הם הגורם היצרני, הסולטאן אחראי לרווחת הנתינים ע"י צדק ומשפט, הצדק זקוק להרמוניה, חומות העולם זה השריעה, אין קיום לשריעה ללא סמכות הסולטאן – חוזר להתחלה. זוהי מדיניות של פונקציונליזם עת'מאני. שינה גם תיאוריה שמדמה את האימפריה לאדם חולה כאשר הווזיר הוא הרופא ומרפה באמצעות הרפורמות.
 
נעימה: היסטוריון וכרוניקאי מבריק שעזר לחוסין לשקם את הממלכה. סיפק תוכנית בת 5 שלבים: 1) תקציב מאוזן ע"י קיצוץ בתקציבי הממשלה. 2) תיקון נהלים בצבא שהפך מושחת. 3) לשלם קצבאות ומשכורות בזמן כדי לשמור על שקט. 4) יש לשמור על צדק ומשפט כדי שהנתינים יעבדו בשקט. 5) על השולט להיות שמח וטוב לב כדי שיאהבו אותו.
 
1711 מביסים העת'מאנים את הצבא של הצאר הרוסי פטר הגדול.
 
אחמת 3: שלט 27 שנה, תקופת הצבעונים, האליטה חשה ביטחון והצלחה, הארכיטקטורה התפתחה וציור של צבעוני איטר את הארמונות. הייתה עוינות מאירופה וזלזול בתרבותה. אך לאירופה עליונות טכנולוגית וההתענגות העת'מאנית והשאננות נהיית מסוכנת.
 
 
 
 
 
==פרק י"א: רפורמות: הפתיחה לכיוון המערב:==
 
 
1772-1768 מלחמה עם הרוסים מוכיחה את חולשת העת'מאנים, 1774 הסכם קוצ'וק קיינארג'ה ובו ויתרה האימפריה על שטחים רבים שחלקם כללו מוסלמים (אזור קרים).
 
סלים ה – 3: שלט 1789-1807, הניסיון הרפורמי שלו נקרא ניט'אם ג'דיד (סדר חדש): סדר צבאי קודם כל, הנהגת לימוד שפות, שגרירויות באירופה. נתקל באופוזיציה קשה ושמרנית.
 
מחמוד 2: 1826 חיסל את היניצ'רים באיסטנבול. רפורמות התנזימאת (תיקונים) עד 1876 שבה ניתנה חוקה לאימפריה. היה לחץ חיצוני מבחוץ מתוך אינטרס אירופי לשמר את כוחה של האימפריה. הלורד סטנרטפורד דה-רדקליף הוא שגריר בריטי שהתערב מאוד בניהול האימפריה.
 
עבד אל מג'יד: דמות חלשה שלא התנגדה לרפורמות.
 
עבד אל עזיז: נחשב ריאקציונר, סבר שיש לחזור לאסלאם המסורתי.
 
וזירים חשובים: מוסטפה רשיד פאשה, עאלי פאשא ופואד פשה.
 
   
 
==פרק י"ב: שנת שלושת הסולטאנים:==
 
==פרק י"ב: שנת שלושת הסולטאנים:==
   
  +
זיאה פאשא: משורר אנית:
זיאה פאשא: משורר אינטלקטואל, ב -1871 תיאר את [[אירופה]] המשגשגת מול [[האימפריה העת'מאנית|האימפריה]] המתפוררת.
 
[[העת'מאנים הצעירים]]: בשנות ה – 60 החלו לפעול הבולטים: זיאה פאשא ונאמיק כאמל. הכרה שהעליונות הטכנולוגית של אירופה קשורה בעליונות פילוסופית ומדינית ארגונית. רצו להגדיל את כוח הסולטאן וליצור פרלמנטיזם עת'מאני. הפצה של החומר ע"י [[העיתונות|עיתונות]]. בשנות ה – 70 חובות כספיים גדולים לנושים אירופים ושחיתות בצמרת העת'מאנית ונתק בין השער העליון והעם. פורצות מרידות בבלקן בבוסניה, בהרצגובינה, בבולגריה ואירופה כעסה על אופן הדיכוי העת'מאני שלהם.
 
סופתא: הסטודנטים של בתי המדרש הגבוהים של האסלאם שהפגינו ברחובות, דרשו להחליף את הווזיר השמרן מחמד נדים שקראו לו נדימוב בליברל מידחת פאשא. תבעו גם להחליף את הסולטאן.
 
מוראד (השני של 1871): בנו של עבד אל עזיז, הוכתר אחרי שהנ"ל הודח ואח"כ נרצח, נרצחו הרבה ווזירים והוא איבד את שפיותו והדיחו אותו בפסק הלכה של השייח אל אסלאם.
 
עבד אל חמיד ה – 2 (השלישי): ב – [[1876]] אישר את החוקה שמגבילה את כוחו של מידחת פשה, לאחר מכן הדיח אותו על יאכטה. ב –[[1877]] היו בחירות והתכנס הפרלמנט העת'מאני הראשון שפוזר אחרי חודשיים. מלחמה עם רוסיה עד[[1878]] ודרישת הפרלמנט השני לבדיקת המחדלים הביאו לפיזורו.
 
 
==פרק י"ג: "התורכים הצעירים" ונפילת האימפריה העת'מאנית:==
 
   
 
עבד אל חמיד ה – 2 : שלט 1876-1908, נתפס כשמרני ודתי ומתנגד לרפורמות והיסטוריוגראפיה. היו התפתחויות בתחום החינוך בה הוכשרה האליטה הבאה, רפורמות בתחום המשפט, בתחום התקשורת: מסילות ברזל אוריינט אקספרס מווינה לאיסטנבול ב – 1888 ומסילה חג'אזית ב – 1890 למכה ומדינה. התפתחה גם רשת הטלגרף.
 
עבד אל חמיד ה – 2 : שלט 1876-1908, נתפס כשמרני ודתי ומתנגד לרפורמות והיסטוריוגראפיה. היו התפתחויות בתחום החינוך בה הוכשרה האליטה הבאה, רפורמות בתחום המשפט, בתחום התקשורת: מסילות ברזל אוריינט אקספרס מווינה לאיסטנבול ב – 1888 ומסילה חג'אזית ב – 1890 למכה ומדינה. התפתחה גם רשת הטלגרף.
אחדות וקידמה והתורכים הצעירים: סטודנטים שהתחנכו על יסודות חילוניים ליברלים והתנגדו לעבד אל חמיד. היו התארגנויות אופוזיציוניות וב – 1896 ניסיון הפיכה של גנרלים בכירים בצבא. 1908 הכריז הסולטאן לחדש את החוקה בגלל לחץ, הוא הודח והוקמה ממשלה אזרחית בידי כת צבאית של "התורכים הצעירים".
+
אחדות וקידמה והתורכים הצעירים: סטודנטים שהתחנכו על יסודות חילוניים ליברלים והתנגדו לעבד אל חמיד. היו התארגנויות אופוזיציוניות וב – 1896 ניסיון הפיכה של גנרלים בכירים בצבא. 1908 הכריז הסולטאן לחדש את החוקה בגלל לחץ, הוא הודח והוקמה ממשלה אזרחית בידי כת צבאית של "התורכים הצעירים".
 
 
[[קטגוריה:שיעורי מבוא]]
 
[[קטגוריה:שיעורי מבוא]]

גרסה אחרונה מ־09:30, 4 במרץ 2020

==פרק א': מורכבותה ורבגמד בכורה מבין כל האמירויות. עמדו מול הביזנטים תקופה ארוכה ובכך הגשימו את משי שיש לחזור לאסלאם המסורתי. וזירים חשובים: מוסטפה רשיד פאשה, עאלי פאשא ופואד פשה.==

פרק י"ב: שנת שלושת הסולטאנים:[]

זיאה פאשא: משורר אנית:

עבד אל חמיד ה – 2 : שלט 1876-1908, נתפס כשמרני ודתי ומתנגד לרפורמות והיסטוריוגראפיה. היו התפתחויות בתחום החינוך בה הוכשרה האליטה הבאה, רפורמות בתחום המשפט, בתחום התקשורת: מסילות ברזל אוריינט אקספרס מווינה לאיסטנבול ב – 1888 ומסילה חג'אזית ב – 1890 למכה ומדינה. התפתחה גם רשת הטלגרף. אחדות וקידמה והתורכים הצעירים: סטודנטים שהתחנכו על יסודות חילוניים ליברלים והתנגדו לעבד אל חמיד. היו התארגנויות אופוזיציוניות וב – 1896 ניסיון הפיכה של גנרלים בכירים בצבא. 1908 הכריז הסולטאן לחדש את החוקה בגלל לחץ, הוא הודח והוקמה ממשלה אזרחית בידי כת צבאית של "התורכים הצעירים".