Middle East Modern History
Register
Advertisement

המפלגה הלאומית המצרית: 1892-1919 / ארתור גולדשמידט הבן

הלאומיות המצרית היא אחת התנועות הנלמדות ביותר בהיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה. במיוחד היה הדבר נכון כאשר מטרותיה של תנועה זו היו מנוגדות לאינטרסים של גורמים אחרים בזירה הבינלאומית. על אף תפקידה המכריע של מצרים בפוליטיקה האיזורית, תפקיד אותו היא ממלאת ללא ספק תחת השפעת ניצחונותיה ותסכוליה השונים בעבר, אף היסטוריון מקצועי עדיין לא הוציא מסמך מעמיק וכולל על התנועה הלאומית המצרית מימי המאבק בנפוליאון ועד ימינו אנו. שלבים מסוימים בתנועה זו, במיוחד אלה של המהפכות ב-1882 וב-1919 שמנהיגיהן נכנסו לפנתיאון הפוליטי המצרי, תועדו היטב בכרוניקות. מסמך זה יוקדש לתקופה פחות פופולרית, למרות שהיא הצליחה להפיץ את החזון הלאומי בשכבה העליונה ובשכבת הביניים המצריות - המפלגה הלאומית המצרית (אלחזב אלוטני) של מצטפא כאמל (1874-1908) ומחמד פריד (1868-1919), מפלגה אשר מילאה את תפקיד ההתנגדות לכיבוש הבריטי עד לפרוץ המהפכה ב-1919.

      לאחר התבוסה במהפכה הלאומית המצרית ב-1882, התנועה הלאומית המצרית נכנסה לתקופת רגיעה. מקובל לומר שבעשור שחלף מאז המהפכה, לא הייתה כל התנגדות לשליטה הזרה, שכעת יושמה ע"י צבא כיבוש בריטי וסוג של מושל בריטי בשם לורד קרומר. למרות שהבריטים הצהירו שאין זו כוונתם, קרומר החל לנסות לפתור את בעיותיה של מצרים באופן שהציג את תפקידו כראש ממשל. עדיין היו ח'דיב ושרים מצרים, אך הכוח היה למעשה בידי קרומר, שנתמך ע"י הצבא הבריטי, קצינים בריטיים בצבא המצרי וקבוצה של מדינאים מצריים.
     למרות שקרומר השיג התקדמות ברוב תחומי הממשל המצרי, אין זה מפתיע שהדור הצעיר של המצרים רצה לעצמו את השליטה בארצו. ב-1882, לאחר שדוכא המרד באמצעות כליאה או הגליית מנהיגיו, נותר בכיסאו הח'דיב תופיק שהצליח "לבלוע את הרוק" ולעבוד לצידו של קרומר עד מותו המפתיע (של תופיק...) ב-1892.

בשנים הראשונות של הכיבוש הבריטי, לא היה במצרים משהו שדומה להתנגדות מצרית, מצרים הייתה יותר זירה בינלאומית: הצרפתים, שהאינטרס פוליטי, כלכלי ותרבותי שלהם במצרים גדול מזה של הבריטים, סירבו לשתף פעולה ברגע המכריע עם הח'דיב נגד אחמד עראבי (במרד ב-1882) ופספסו את הרכבת. לא נותר להם אלא לנסות לחתור תחת הבריטים מבפנים ולדרוש בפומבי שהכיבוש הבריטי במצרים יהיה זמני בלבד. העת'מאנים, גם הם התנגדו לכיבוש הבריטי, אך לא יכלו לעשות דבר מלבד משהו שכנראה היה הפעלת רשת מרגלים אנטי-בריטים במטהו של הנציג התורכי הגבוה בקהיר. נקודת המפנה הגיעה עם מותו של הח'דיב תופיק. בנו, עבאס ה-2, בן ה-18, החליף אותו. עבאס רצה קצת יותר מדי לקחת לעצמו את השלטון מקרומר, מה שהביא להתנגשות עם קרומר ואף עם העת'מאנים, על מינוי כלשהו שעבאס, שבינתיים מינה לעצמו צוות יועצים אנטי-בריטים, רצה לעשות. קרומר טרפד את המינוי, בעזרת תמיכת משרד החוץ הבריטי וקונסולים זרים במצרים. מאבק זה בין הח'דיב הצעיר ללורד הבריטי המנוסה מסמן את ניצני התנועה הלאומית המצרית החדשה. השניים זכו לתומכים שונים בעיתונות המצרית, אך התמיכה בולטת ביותר הייתה זו של סטודנטים למשפטים בקהיר, ובראשם בחור רהוט בן 18 – מצטפא כאמל. כאמל הגיע ממשפחה קהירית מהמעמד הבינוני וחונך במוסדות חינוך ממשלתיים. בביה"ס התיכון הוא היה מעורב בכמה התארגנויות חברתיות ופוליטיות סודיות ורכש את הערכתו של עלי מבארכ, שר החינוך, שנתן לו מלגה וראה בו כבן בית. הוא בחר ללמוד משפטים והחל להגיע לכינוסים של אנשי רוח שהמשותף להם היה התנגדות לכיבוש הבריטי. מנהיג הקבוצה הזו היה לטיף סלים והקבוצה הפכה למפלגה הלאומית. מטרות המפלגה היו לארגן את המצרים לפעול למען שלטון עצמאי והצגת חזונם בפני דעת הקהל האירופית, ובעיקר הצרפתית. מצטפא כאמל עד מהרה החליף את סלים כמנהיג המפלגה. בתחילת 1894 – עוד תקרית בין קרומר לעבאס ה-2, בעקבות תמיכתו של קרומר בקיצ'נר, ה-sirdar של הצבא המצרי, שהתפטר מתפקידו בעקבות ביקורת שמתח עבאס על הפרו-בריטיות של הצבא המצרי. בתמיכתו של קרומר קיצ'נר חזר בו מהתפטרותו ועבאס נטר לשניים טינה שנים רבות לאחר מכן. (מה קשור עכשיו...?) עבדאללה נדים, אחד מאנשי הרוח הבולטים במהפכת עראבי שהוגלה, הוחזר למצרים ע"י עבאס והחל לכתוב את דעותיו האנטי-בריטיות במגזין שהוציא. קרומר אמנם הביא לסגירת המגזין, אך נדים איתר את מצטפא כאמל והפציר בו לא לחזור על הטעויות שנעשו בעבר – להסתמך יותר על דעת הקהל ולא על זרועו של הצבא המצרי. ניתן לומר שנדים, ביחד עם לטיף סלים, היה החוליה המקשרת בין עראבי למצטפא כאמל, ושעצתו זו מסכמת את ההבדלים העיקריים בין שני המנהיגים הלאומיים. יתרה מזאת, אפשר לומר שחלק מהקשיים שעתידים לקום בפני המפלגה הלאומית נובעים מהסתמכות היתר של כאמל על עצה זו. אחד הקשרים החשובים שיצר כאמל עבור תנועתו היה הקשר עם עבאס הח'דיב. הדעות חלוקות באשר למקור הקשר אך הדעה הרווחת היא שבסופו של דבר מימן הח'דיב את סיום לימודיו של כאמל בטולוז, צרפת. ב-1894, בדרכו חזרה למצרים, כאמל תופס לשיחה את אחיו של לורד קרומר, וזה אומר לו שהבריטים מתכוונים להישאר במצרים לזמן בלתי מוגבל. כאמל חוזר מצרימה, מפרסם את השיחה שלו עם אחיו של קרומר במאמר שלו בעיתון אלאהראם, מה שהביא לתסיסה בחוגים הפוליטיים המצריים והיווה מעין "ברוך הבא" נחמד כזה לכאמל. זה ומאבקיו של עבאס הח'דיב עם קרומר, שגם יצרו תסיסה כנגד הכיבוש הבריטי, הביאו להקמת אגודה סודית ע"י כאמל ועבאס שנקראה "האגודה להחייאת הלאום", תנועה בה נטלו חלק פקידי ממשלה מצרים ואירופאים ואף שופטים. ההתנגדות הצרפתית לכיבוש הבריטי במצרים עלתה ב-1893, כחלק מהיריבות העולה בין שתי המעצמות, אז הציג מהנדס צרפתי רעיון לכבוש את סודאן ולבנות סכר גדול במעלה הנילוס כדי לשלוט על המים של מצרים וכך לסלק את הבריטים או לפחות לכופף את הבריטים לטובת האינטרס הצרפתי. כאמל ואנשיו, ביחד עם יועציו של הח'דיב, יצרו קשר עם עו"ד צרפתי – Francois Deloncle והסכימו עימו שייקח את כאמל לפריס וינסה איתו להשפיע על הממשלה הצרפתית להתנגד לכיבוש הבריטי במצרים. Deloncle התגלה כנחש לא קטן, וסירב להציג את כאמל בפני החוגים הפוליטיים בפריס, בתואנה שכאמל הוא לא יותר מעוזרו הערבי. השניים נפרדו וכאמל נאלץ להסתדר לבדו בצרפת. הוא נשא נאום בטולוז ביולי 1895, ואף ניסה להרחיב את היריעה כשנסע לווינה באותו חודש. באוגוסט הוא פרסם חוברת לאירופאים בכלל ולצרפתים בפרט, בו הוא מנסה להציג את שחרור מצרים כאינטרס לשלום אירופה. עכשיו כש- Deloncle נטש אותו, הוא מצא פטרון חדש בדמותה של Juliette Adam, סופרת מפורסמת שערכה את העיתון רב ההשפעה La Nouvelle Revue. היא הציגה בפניו שורה של סופרים צרפתים דגולים, שתמכו בו וקידמו אותו. תמיכתם בו נבעה לרוב משנאת האנגלים יותר מאהבתם ללאומיות המצרית. בספטמבר 1895, כאמל חש כאילו אותו Deloncle מתנכל לו ושם לו מקלות בגלגלים. אשליית הרדיפה הזו מהווה ממש מחלה מקצועית של הלאומיים המצריים... לכן, כאמל החליט לשנות כיוון וביקש את תמיכתו של הח'דיב להישאר באירופה כדי לנסות ולשכנע את גרמניה, צרפת ורוסיה לאחד כוחות ולהוציא את בריטניה ממצרים. הוא סבר שהפינוי הבריטי יתרחש בתוך 16 חודשים. בכך הוא ויתר על רעיונו הקודם להקים מפלגה מצרית בצרפת בעלת עיתון משלה.עם זאת, הארמון לא סיפק לא מספיק אמצעים וכאמל נאלץ לחזור למצרים בתחילת 1896. כאמל חזר והחליט לפעול בנפרד מהח'דיב. הוא כינס שתי אסיפות באלכסנדריה – אחת למצרים ואחת בעיקר לתושבים זרים. הוא דיבר נגד הכיבוש הבריטי אך מנאומו באסיפה השנייה נדף ריח של שנאת זרים. הוא נאלץ לעבוד קשה מאוד כדי לשכנע את שומעיו באמינותו ושהוא מתנגד רק לאותם זרים שתומכים בכיבוש הבריטי. איפה הבריטים בכל הסיפור הזה? הם ידעו שיש תסיסה לאומית גדולה במצרים וניסו להשתיק אותה ב"דרכי נועם". לדוגמה, כלאו את אחיו של כאמל, עלי, שהיה קצין בצבא המצרי, באשמת המרדה. כאמל שכנע את הח'דיב לחון את אחיו ולהחזיר לו את דרגתו לפני שחזר למסע התעמולה שלו באירופה. הבריטים, בניגוד למגמה הקודמת שלהם החליטו לחקור את העיתון המצרי "אלמא'יד" ואת עורכו שיח' עלי יוסף בעקבות פרסום מברק סודי של קיצ'נר (ה-sirdar של הצבא המצרי). סגן התובע הציבורי, מחמד פריד, לא מצא סיבה להאשמה, אך בכל זאת התנהל משפט בו העיתון והעורך נמצאו זכאים מחמת הספק. זה היה ניצחון גדול ללאומיים. מחמד פריד נענש והודח מתפקידו וסולק מקהיר לפרובינציות. הוא התנגד לעונש וזה סימן את תחילת הקריירה הלאומית שלו. בעשור הבא, ניתן לסכם את פעילות התנועה הלאומית המצרית בקיצור. המומנטום הלאומי נבלם והבריטים לא עמדו לעזוב את מצרים. כאמל המשיך לחרוש את בירות אירופה ולנסות לשכנע את הציבורים האירופאים להפעיל לחץ על הממשלות בעניינו. הוא ניסה להתנער מתדמית שנאת הזרים והאנטי-נצרות שדבקה בו ובלאומיות המצרית, וניסה לשכנע כי המצרים מוכנים לקדמה האירופית. ב-1898, העניין הצרפתי במצרים פוחת, אך כאמל ממשיך במסעותיו לאירופה. בצר להם, בעקבות חוסר האכפתיות שמקרינים הצרפתים הלאומיים המצריים החלו תולים את תקוותיהם בתורכיה (מדובר באנכרוניזם הסטורי!!!).כאמל החל לערוך ביקורים חוזרים ונשנים באיסטנבול ושיפר את קשריו עם הסלטאן עבד אלחמיד והחל להפגין סולידאריות אסלאמית. ב-1899 הסלטאן העניק לכאמל את התואר 'מתמיז' וב-1904, כאשר הוא בקושי בן 30, העניק לו את התואר פאשא. למרות שהוא מעולם לא התבטא בפומבי בגנות האימפריה העת'מאנית, נראה כי קשריו עם איסטנבול היו טקטיים בלבד. התנועה המשיכה עוד זמן קצר לפעול בחצר הארמון, אך בהדרגה, ועם עליית כוחו האישי של כאמל, התנועה וכאמל בראשה נפרדו מהח'דיב. ב-1900, כאמל והתנועה מרגישים שדבר לא יניע את האירופאים לצאת למלחמה מול בריטניה על מצרים, ולכן הם מתחילים להתמקד באוכלוסיה המצרית המקומית. לשם כך, כאמל מתחיל לפרסם טורים שלו ב'אלמא'יד' של שיח' עלי יוסף. יוסף מזהה את עליית כוחו של כאמל על פני הח'דיב ומנסה להגביל את כתיבתו של כאמל. כאמל פותח סוף סוף עיתון משלו ושל המפלגה – 'אללואא. אללואא', שמומן בעיקר ע"י לאומיים עשירים (בין השאר פריד), יצא בהתקפה חריפה מיד עם צאתו. כאמל דרש כינון פרלמנט מצרי וחוקה, נקודות שיהפכו למרכזיות במצעה של המפלגה. העיתון הפך עד מהרה לכלי העיקרי להבעת הדעה של המפלגה על חשבון אלמא'יד. בנוסף, המפלגה השתלטה על בי"ס פרטי והפכה אותו למוסד משגשג. ביה"ס והעיתון היו הכלי של המפלגה להחדרת הרעיונות הלאומיים במעמד הביניים העירוני שהחל לעלות אז.

אחרי שהבין כי לא יצליח לסלק את הבריטים בעזרת הצרפתים ואחרי שראה שכאמל הביך אותו אל מול הסלטאן בענייני תורכים במצרים, התחיל עבאס להשלים עם הכיבוש הבריטי. שיח' עלי יוסף נשא לאישה באופן מעורר מחלוקת בת של שיח' אחר, ללא הסכמת אביה. עבאס תמך בנישואים אלה וכשכאמל תקף אותו על כך, הח'דיב אמר לו שהוא לא מתעניין בדעת הקהל עוד. כאמל, שדעת הקהל היא הדבר החשוב לו ביותר, פרסם מאמר חריף ב'אלאהראם' בו הוא מודיע רשמית על התנתקותו מהח'דיב. כאמל החל לכתוב ברוח יותר מיליטנטית-אסלאמית. הוא תמך בעת'מאנים מול הבריטים בתקרית טאבה ב-1906, מה שגרר ביקורת רבה והאשמתו בחוגים שונים בחברה על היותו אנטי-מצרי. זה ככל הנראה הביא להקמתה של מפלגה 'האומה' הפרו-בריטית ואנטי-תורכית.כאמל החל לכתוב על ניצחונה המפתיע של יפאן על רוסיה כמודל לצעירי מצרים, ונחל כמה הצלחות בארגון הסטודנטים לשביתת מחאה. תקרית דינשאוואי – ביוני 1906 הייתה התנגשות בין קצינים בריטים לאיכרים מצרים בעקבות ציד יונה(!), בה נהרג קצין בריטי. הבריטים, שחשו כי מקומם במצרים מתערער וניסו להרתיע מגמות פאן-אסלאמיות, שפטו את האשמים לתלייה וכליאה. התקרית השיגה לכאמל וללאומיים הישגים גדולים ממה שהשיגו בתקופה של 12 שנים. ליברלים אירופאים זעמו על גזר הדין, מצרים לא מזוהים פוליטית חלו לתהות מחדש על התועלת שבכיבוש הבריטי, ואף קופטים התייצבו לצידו של כאמל. הח'דיב חש בעליית כוחו של כאמל ויזם פיוס עימו במחיר הפיכת התנועה הלאומית המצרית למפלגה לגיטימית, ותמיכה בסך של 20,000 לירות מצריות לשם הוצאת עיתון המפלגה 'אללואא גם באנגלית ובצרפתית. הגרסאות המתורגמות של העיתון לא הצליחו לשאת פרי בקרב האוכלוסייה הזרה כפי שהגרסה הערבית השיגה באוכלוסיה המצרית. כתוצאה מתקרית זו, הממשלה הליברלית הבריטית הודיעה על שינוי מדיניות במצרים, כהכנה למעבר מצרים לשלטון עצמאי כמה שיותר מהר. במאי 1907 פרש לורד קרומר מסיבות בריאותיות והוחלף ע"י סר אלדון גורסט, שהיה מיודד עם הח'דיב. הלאומיים חגגו את עזיבתו של קרומר כניצחון שלהם, אך למרבה האירוניה, יהיה זה דווקא מחליפו שיביא לחורבנם. החברה המצרית הייתה כל כך הטרוגנית, שהיה קשה לכאמל לרכוש את אהדת כולם, מה גם שהיו בקרב המצרים מנהיגים פוטנציאליים שחסו בצילו העצום של כאמל. כל אלה הביאו לפתיחת עיתון יומי חדש בשם 'אלג'רידה', ע"י קבוצה של בעלי אדמות וכנראה בעידודו של קרומר. עורך העיתון היה חבר התנועה הלאומית לשעבר – לטפי אלסיד. מצטפא כאמל התייחס בחשדנות לעיתון 'אלג'רידה'. בריאותו של כאמל החלה להידרדר והוא החליט לצאת שוב לאירופה בניסיון לחזק את מפלגתו לימים שיבואו אחרי מותו. ניסיון זה נקטע ע"י התפתחות פוליטית במצרים: גורסט, באחד מצעדיו הראשונים במצרים, הסיט את הח'דיב להתנתק מהלאומיים. הח'דיב שלח ללונדון משלחת בראשות עיתונאי בשם חאפט' עואד, אשר נשא בלונדון נאום בו הוא קורא לממשלה הבריטית להיענות לדרישות המתונות של המפלגה הלאומית, תוך שהוא שומט את הקרקע מתחת לתביעה המצרית לפינוי הצבא הבריטי ממצרים. כאמל זעם על משלחת זו של הח'דיב, ושוב נפרדו דרכיהם. בספטמבר 1907 מוסד הקשר בין מפלגת 'האומה' לעיתון 'אלג'רידה'. חברי המפלגה היו מי שעתידים להיות חברים במפלגת ה'ופד'. מצע המפלגה היה צנוע למדי וקרא ל- : שיתוף פעולה עם הבריטים. התנגדות לפאן-אסלאמיות. אופוזיציה דיסקרטית לח'דיב. כאמל שב למצרים באוקטובר 1907 ונשא נאום חריף באלכסנדריה בו הוא הכריז על הקמת המפלגה הלאומית, על עיתון 'אללואא כעל עיתונה ועל מצעה: פינוי מיידי של כל החיילים הבריטיים מאדמת מצרים. כינון חוקה ע"י הח'דיב. כיבוד המחויבויות הפיננסיות והבריתות של מצרים. שמירה על זכויות התושבים הזרים במצרים. שאיפה ליחסי שלום עם כל מעצמות אירופה והאימפריה העת'מאנית. אסיפה הראשונה של המפלגה הלאומית נערכה ב-27.12.1907, והתקבלו בה החלטות בנוגע למבנה המפלגה ואופני הכינוס שלה.

      בדצמבר של אותה שנה קמה מפלגה שלישית, כמעין שופר של הארמון – מפלגת הרפורמה החוקתית. מפלגה זו הכריזה על עיתון 'אלמא'יד' כעיתונה. רבים ממשפחת הח'דיב הצטרפו למפלגה, אך הח'דיב עצמו לא עשה זאת, לפחות לא עד מותו של כאמל. מפלגה זו לא הצליחה לפתח לעצמה מצע של ממש ולא הצליחה באמת לסחוף אחריה ציבור משמעותי. 
      התמיכה בשתי המפלגות האחרות הייתה כה מזערית, נכונותם של הבריטים לארגן מחדש את המשטר שלהם במצרים ויכולתו של כאמל לארגן את ההמון הייתה כה בולטת, עד שייתכן וללא מותו בטרם עת בפברואר 1908, הוא היה מוביל את מצרים לעצמאות. המוני מצרים ליוו את ארונו אל הקבר ברחובות קהיר, אך האם ניתן יהיה לתרגם את התמיכה הזו בכאמל לתמיכה בעקרונותיו??
      מחמד פריד, תומכו הנאמן ביותר של כאמל, נבחר פה אחד, במועצה מיוחדת של המפלגה ב-14 בפברואר, להחליף את כאמל בראשות המפלגה. למרות שהוא נודע כאדם כן ביותר ולמרות שהוא הגיע ממשפחה עם עבר עשיר של שירות למען מצרים, פריד חסר את התכונות שאפיינו את כאמל – אינטליגנציה, החלטיות וקסם אישי. בנוסף הוא היה חשדן מאוד, על גבול הפרנויה. הוא חשד בעלי פהמי כאמל שהוא חותר תחתיו כדי להחליף אותו כממשיך דרכו של אחיו, מצטפא, בתמיכתו של הח'דיב שהבין כי לא יהיה ניתן "לקנות" את פריד, שהיה עשיר ללא קשר... 
      לאחר שסירב לתמיכה כספית של הח'דיב, פריד הודיע שמפלגתו תגיש לח'דיב עצומה לכינון חוקה. פריד מינה את שיח' שאויש לעורך העיתון 'אללואא במקום עלי פהמי כאמל (גם כדי להחליש את כאמל). שאויש היה יותר פאן-אסלאמי מאשר לאומי-מצרי. כשפריד נסע לאירופה כדי לחדש את מסעותיו של מצטפא כאמל, שאויש סיבך את העיתון בשתי פרשיות שהביאו לתמיכה בשאיפתו של גורסט להגביל מחדש את העיתונות המצרית.
       פריד העביר ביקורת על משלחת ששלח הח'דיב ללונדון, בטענה שהוא מנסה לערער את הלגיטימציה של התנועה הלאומית ואז ביקש מהח'דיב מעל דפי 'אללואא להפריך את השמועות כי הוא מנסה לפרק את המפלגה הלאומית, מה שהכעיס כמה מתומכיו המתונים יותר של פריד. לאחר מכן, עוד אכזבה ללאומיים: לאחר שהסלטאן עבד אלחמיד נאלץ לכונן מחדש חוקה באיסטנבול, פנו אליו הלאומיים בתמיכה, אך התורכים הצעירים התנערו מכל קשר איתם והביעו תמיכה בפעילות הבריטית במצרים.

פריד הונע בעיקר מחשד מתמיד בניסיון המרדת אנשי מפלגתו ע"י הח'דיב. המפלגה איבדה תורם חשוב ונאלצה להפסיק את הדפסת הגרסאות האירופאיות של 'אללואא. בנוסף, הייתה שביתה של אנשי צוות 'אללואא. את כל אלה פירש פריד כפעולות שלח'דיב יש יד בהן. כמו כן, מינויו של בטרס ע'אלי, שתמך בפשרה בין הארמון לבריטים, כראש ממשלה היה עוד גלולה מרה בגרונם של הלאומיים. מצד שני, היו גם הצלחות: המפלגה הצליחה לסחוף עוד תומכים, שיפרה את המערך המפלגתי שלה, פרסמה תגובה לדו"ח הראשון של גורסט, המשיכה לטעון את טיעוניה החוקתיים, אספה כספים עבור מסילת הרכבת לחג'אז, עבור פסלו של מצטפא כאמל ועבור 'כתאב' זיכרון לקרבנות דינשאוואי (ה'כתאב' לא הוקם בסופו של דבר). בנוסף, הקמת בתי ספר ערב לפועלים וייסוד עיתונים לאומיים נוספים. הכח העולה של העיתונות הלאומית הביאה את בטרס ע'אלי לחדש חוק המגביל את העיתונות מ-1881 שקרומר זנח. הלאומיים ניסו להפגין אך ללא הועיל. הרשויות סגרו עיתון אחד וכלאו את שאויש (עורך 'אללואא). המפלגה הלאומית נראתה כמפלגה שמתקדמת לקראת מהפיכה במקום התמסדות, אך ללא מנהיג מתאים או אידיאולוגיה מהפכנית. מלבד העיתונות שספגה מהלומה, המפלגה המשיכה בהצלחותיה הקודמות והחלו להתפתח בה אגודות חשאיות. כאשר בטרס ע'אלי, ראש הממשלה, המליץ להאריך את הזיכיון הבריטי על תעלת סואץ, הוא נורה למוות ע"י אדם בשם אלורדאני ב-1910. אלורדאני היה חבר המפלגה הלאומית וגם חבר באחד התאים החשאיים שלה. למרות שהמפלגה ניסתה להתנער באופן רשמי מההתנקשות, הבריטים חקרו את המפלגה ופעילותה לעומק והגיעו למסקנה שהמסרים של המפלגה הם יותר מסוכנים לממשל הבריטי במצרים ויותר בוטים מאשר היו בתקופתו של מצטפא כאמל. בהמשך היו ללאומיים שתי הצלחות יחסיות – מינוי ראש ממשלה אוהד יחסית למפלגה הלאומית במקומו של ע'אלי וקבלת החלטה מפתיעה ביותר באסיפה הכללית לדחות את הארכת הזיכיון על תעלת סואץ. עם זאת, בעקבות תביעה פנימית של חברי המפלגה את העיתון 'אללואא, חל פיצול עיתונאי במפלגה שהחליש מאוד את ההשפעה שלה. קם עיתון 'אלעאלם' שהיה בתמיכתו של פריד. לאט לאט עברו קוראיו של 'אללואא ל'אלעאלם'. את 1910 בילה פריד בעיקר בנסיעות באירופה והתכוננות לקונגרס של המפלגה שהיה אמור להיערך בפריס. הצרפתים ביטלו את הקונגרס, כנראה בהמלצתו של הקונסול הכללי הצרפתי בקהיר, והקונגרס נאלץ להתקיים בבריסל, היכן שהייתה לו חשיבות פחותה בהרבה. בינתיים פורסם ב'אלעאלם' במצרים מאמר בשמו של פריד ושל שאויש. המאמר נאסר לפרסום ע"י הבריטים. הבריטים, שהיו נתונים תחת ביקורת של הנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט ושל מס' חברי פרלמנט שמרנים על המדיניות הליברלית של גורסט בשלוש השנים האחרונות, החליטו ללמד את הלאומיים לקח והעמידו לדין את שאויש ופריד. שאויש נשפט לשלושה חודשי מאסר. פריד שהשהה את חזרתו למצרים עד לסוף השנה, טען אמנם שהוא מעולם לא קרא את הספר, אך נמצא אשם והושלך לשישה חודשי מאסר. בעקבות ההתנקשות של אלורדאני, מוסלמי, בע'אלי, קופטי נוצר לחץ גובר של הקופטים על גורסט, עד כדי דרישה לכונן את יום ראשון כיום המנוחה הרשמי במקום יום שישי. נערכו קונגרסים קופטיים ומוסלמים נפרדים, ובשתי הקבוצות היו מנהיגי המפלגה הלאומית. ב-1911 גורסט, ששלט 4 שנים סוערות, חלה ומת. למרות ביקורת שהועברה עליו ע"י בני זמנו על כך שהיה חסר עמוד שדרה, הוא נחל הצלחות בכך שהוא הצליח להחליש מאוד את המפלגה הלאומית ולהפריד בין הח'דיב למפלגה הלאומית. הקיצוניות של ממשיכי דרכו של מצטפא כאמל פיצלה את המפלגה הלאומית והחלישה אותה מאוד, אך הברית של גורסט עם הח'דיב הוכיחה את עצמה כברכה גדולה לבריטים, גם אם היא הביאה בסופו של דבר לברית בין מפלגת האומה למפלגה הלאומית. מינויו של קיצ'נר (זוכרים...?) כממשיכו של גורסט, לא ממש השפיע על הלאומיים המפולגים. תשומת ליבה של המדינה הופנתה החוצה, אל הפלישה האיטלקית לטריפולי. כאשר 'אלעאלם' הושעה שנית, שאויש עזב את מצרים כדי לעזור להבריח נשק לטריפולי כדי לעזור לעת'מאנים ואז ברח לאיסטנבול. פריד, שזומן לדין שוב בעקבות נאום שנשא בו תקף את הממשלה המצרית, עזב גם הוא את מצרים לאיסטנבול. הוא נשפט בהיעדרו לשנת מאסר והחליט שלא לשוב. הוא עבר מאיסטנבול לפריס ומשם לשוויץ, אז הוא התבקש להתפטר מתפקידו ונענה לכך, אך ההתפטרות מעולם לא יושמה. פעילותה של המפלגה הלאומית לאחר 1912 היא חסרת חשיבות אמיתית. 'אללואא' של עלי פהמי כאמל נסגר, כמו גם 'אלעאלם', לאחר שפרסם מאמר של פריד. שני העיתונים הקטנים הנוספים של המפלגה נסגרו גם הם, מה שהשאיר את המפלגה עם 'אלשעב' של אמין ועבד אלרחמן אלראפעי, עיתון שנאלץ לכתוב בזהירות רבה כדי לחמוק מגורל זהה לגורלם של העיתונים שקדמו לו. אם כן, הפעילות היחידה של המפלגה הייתה זו של פריד באירופה. הוא נדד באירופה בדוחק רב כשהוא נפגש עם סטודנטים מצרים ברחבי היבשת. תאים לאומיים של סטודנטים מצריים קיבלו את הקרדיט למזימות התנקשות בח'דיב, בראש הממשלה ובקיצ'נר. ניסיונות אלו קנו להם פיקוח של הממשלה המצרית על פעילויותיהם. בינתיים לח'דיב נמאס שקיצ'נר הולך ומצמצם את הסמכויות שלו והוא מנסה ליצור קשר שוב עם פריד שבאירופה ולהשלים איתו (בין השאר באמצעות המאהבת של פריד – עזיזה דה-רושברון....). כשעלי יוסף (עורך 'אלמא'יד') מת ב-1913 מחפש הח'דיב אחר עיתונאי חצר חדש ותורם 1,000 לירות מצריות ל'אלשעב' של אמין אלראפעי. וכך העיתון מתחיל לגבות את פעולות הח'דיב ומצליח להתייצב על הרגליים. דווקא כשנדמה היה שהתנועה הלאומית חוזרת לאיתנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה. כשהתחילה המלחמה עבאס נמלט לאיסטנבול לאחר ניסיון התנקשות בחייו ונמסר לו מהבריטים כי לא יורשה לחזור למצרים עוד. פריד מיהר בחזרה לאיסטנבול כדי להשלים עם עבאס ולנסות לצרפו למאמץ לגייס את תורכיה למלחמה בבריטים על מצרים. עבאס לא הורשה לצאת עם התורכים למערכה במצרים וכאשר הבריטים שקלו להודיע על הדחתו מתפקיד הח'דיב בשל שיתוף פעולה עם האויב, הוא נמלט לווינה ומשם לשוויץ, שם בילה את השנתיים הבאות בניסיון לא להתחייב לשום צד. פריד הלך עם עבאס לשוויץ, תוך שהוא מותקף ע"י בכירים לאומיים מצריים על קשריו עם הח'דיב. הח'דיב בסופו של דבר נואש מסיכוי לחזור לצד הבריטי והצטרף למאמץ התעמולה העת'מאני. פריד, לעומת זאת, ניסה להחדיר למצרים מסרים לאומיים מרחוק. למרות ניסיונות אלו, ספק רב אם ללאומיים הגולים הייתה השפעה כלשהי בכינונה של (מפלגת) ה'ופד' או בפריצת מהפיכת 1919. פריד חשד כי יותר מדי ממנהיגיה הם יוצאי מפלגת ה'אומה' והיה סקפטי באשר לכנותם לגבי שחרור מצרים. פריד אמנם יצר קשר עם סעד זע'לול והציע את עזרתו, אך זה סירב, בגלל קשריו התורכו-גרמניים של פריד ובשל קשריו עם הח'דיב היוצא. קשריהם של הלאומיים במצרים עם מפלגת ה'ופד' היו חלוקים לשניים – היו כאלה שנטמעו ב'ופד' והיו את אלה שניסו להרכיב משלחת משלהם לשיחות השלום בפריס. בסופו של דבר, מצרים שלחה משלחת עם שני נציגים של המפלגה הלאומית, אך היו אלה שני נציגים חלשים ביותר, מפני שהמנהיגים החזקים של המפלגה, שבילו את שנות המלחמה בבית הכלא, סירבו לבוא במשא ומתן עם בריטניה עד שאחרון החיילים יפונה מאדמת מצרים. פריד עצמו, ויתר על ניסיונותיו להיקשר ל'ופד' ונאסף אל אבותיו בנובמבר 1919. על אף שהלאומיים המשיכו לפעול גם באירופה וגם כמפלגה במצרים עד שבוטלו כל המפלגות במהפכת 1952, הם חדלו מלמלא את התפקיד המהותי שהיה להם אחרי עליית ה'ופד' ומות פריד.

מדוע אם כן לא הייתה המפלגה הלאומית של מצטפא כאמל ומחמד פריד התנועה שהובילה את מצרים לעצמאות פוליטית? האם הם היו מצליחים לו כאמל היה מאריך ימים יותר או אם פריד היה כריזמטי יותר? המצרים, כמו רוב עמי המזה"ת מעריכים נואמים דגולים, אך גם מחפשים מנהיגים פוליטיים עם תוכנית של פתרונות מבטיחים לבעיותיהם בתנאים נוחים. האם תוכניתו של כאמל הייתה כזו שיכלה להשפיע על המצרים גם לאחר לכתו? הנקודה הראשונה שלו, העצמאות הפוליטית של מצרים מבריטניה, הייתה כזו שרוב המצרים ברי הדעת יכלו להתחבר אליה ב-1908, גם אם לא כולם הסכימו עם הלאומיים על המועד או על האמצעים שבהם תושג העצמאות. רוב הלאומיים האמינו כי ניתן יהיה לשכנע את בריטניה לצאת מרצונה ממצרים, אך איש (למעט אולי פריד, בנאומו במרץ 1912, ללא ספק מאוחר מדי...) לא עצר לחשוב על משמעותה של עצמאות פוליטית כאשר מצרים הייתה תלויה לחלוטין בבריטניה כקונה העיקרית של מקור ההכנסה הראשי שלה, הכותנה. בנוסף, לא שאלו את עצמם הלאומיים איך תוכל מצרים, במיקומה הגיאוגרפי האסטרטגי להגן על עצמה מפני מעצמות שיחמדו את השליטה בתעלת סואץ, ללא עזרת מעצמה כלשהי. האם הלאומיים חיפשו עצמאות מוחלטת, גם מהאימפריה העת'מאנית שהייתה עדיין השליטה העליונה באופן רשמי של מצרים? או שמא תפיסותיהם הפאן-אסלאמיות היו חזקות מדי מכדי שהם ישאפו להיפרד מהסלטאן-ח'ליפה? לשאלה הזו הייתה חשיבות גדולה בקרב הלאומיים, שכן הם נטו לקבל החלטות טקטיות בלבד; בריטניה הייתה האויב, והעת'מאנים, לא משנה באיזה אמצעי, היו כלי לשכנעם לעזוב את מצרים, בין אם בכח או בדרכים דיפלומטיות. אבל מה אז?? עבור מצטפא כאמל, יותר מעבור מחמד פריד או שאויש, עמק הנילוס היווה לאום שרוב פרטיו הם מוסלמים. אך כאמל, וגם פריד, ניסו להדגיש את הלאומיות הליברלית שלהם כאשר הם פנו לקהל אירופאי ולהדגיש את המקורות האסלאמיים בפני אוזניים מקומיות. גם כאמל וגם פריד ושאויש נהגו להצהיר על נאמנותם לסלטאן העת'מאני. מה עוד יכלו הלאומיים להציע? בשביל אדם מערבי, רעיון הממשלה הפרלמנטארית נשמע בהחלט מושך, אך רק עד שעוצרים לחשוב על מצבה הכלכלי והחברתי של מצרים לפני 1914; על אף התקדמות רבה ברמת החיים וברשתות התחבורה והתקשורת המצריות, רוב המצרים היו עדיין מאוד עניים ובורים. פחות מ-10% מהאוכלוסיה הבוגרת ידעו קרוא וכתוב. רוב המצרים ככל הנראה לא ידעו חוקה מה היא. אפילו בקהיר, רוב בעלי זכות הבחירה לאסיפה הכללית ב-1908 כלל לא הלכו להצביע. אפילו אם נזנח את הניסיון הפרלמנטארי המצרי בשנים 1924-1952, האם חוקה במודל אירופאי הייתה יכולה לעבוד במצרים במצב הפרלמנטארי שנוצר בה ב-1907-1909? וזה עוד בלי להסתכל על המאבקים בתוך המפלגה הלאומית. אכן, המבנה המפלגתי של המפלגה הלאומי היה מושתת על מודל אירופאי, אך למעשה ההחלטות בה לא התקבלו ע"י הרוב או אפילו ע"י נבחריה השונים, אלא רק ע"י ראש המפלגה והקליקה שסובבת אותו. הסמכות של אותה קליקה הייתה נחלשת לעיתים בשל אתגר מצד לאומיים אחרים. עצם העובדה שהמפלגה החלה כתנועה סודית בחצר הארמון, ביחד עם הח'דיב, נגד הבריטים, עובדה שנשכחה עי היסטוריוני המפלגה, והאופי הפרנואידי של קבלת ההחלטות של פריד מצביעים על הדינאמיקות האמיתיות בתנועה הזו. ללא כל בעיה ניתן להבין מדוע המפלגה נאלצה לעבוד כל כך הרבה זמן במחתרת, הרי זה קרה בגלל הנוכחות העצומה של הבריטים במצרים. אך זה שהפעולות החשאיות דבקו גם במערכת הפנימית של המפלגה היה ממש אסון למפלגה. בעיקר לאחר מות כאמל. המפלגה הלאומית לא הייתה מפלגה לאומית אמיתית. חבריה ייצגו בעיקר את שכבת הביניים העירונית המוסלמית, שהייתה קטנה יחסית. המפלגה ניסתה למשוך אליה תומכים משכבות נמוכות יותר, אך כל הארגונים אותם הקימה למטרה זו פשטו את הרגל עד מהרה בשל מחסור בכסף. ההנהגה האדמיניסטרטיבית של המפלגה הייתה מורכבת בתחילה משכבה של פאשא / ביי ובהמשך הפכה לשכבה משכילה וצעירה יותר שמקורה בעיתונות של המפלגה. למרות שהלאומיים לא צלחו במשימתם, קשה להתייחס אליהם פשוט ככישלון. חייהם, נאומיהם וכתביהם של מצטפא כאמל ומחמד פריד המשיכו להוות דוגמה לפטריוטיזם מצרי. האומץ שהם הפגינו לנוכח הכוחות שעמדו מולם, זמן קצר כל כך לאחר כישלון עראבי, סייע לשקם את הביטחון העצמי של המצרים ונתן השראה לרנסנס התרבותי המקומי של המאה ה-20. סיכומו של עניין, הם החלו במשימה של הפצת הרעיון שמצרים מהווה אומה בקרב ההמונים, וסללו את הדרך למהפכה עממית אמיתית ב-1919 והגשמת עצמאות מוחלטת.

Advertisement